יעל שחר

יעל שחר
פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית

יום שישי, 23 בספטמבר 2016

המסגרת הטיפולית

מנת מרק בשבוע
אם תחפשו את כריס קרוב לוודאי שתמצאו אותו בפינת הרחוב בין חנות הממתקים למספרה. לכריס בן החמש-עשרה הרחוב הוא מרחב מוכר כבר מזה זמן רב. את ביתו האחרון בו גר כמעט ואינו זוכר או חושב עליו. כריס נער צנום וגמיש, למד כבר מזמן את רזי הרחוב ואת כללי ההישרדות שלו. אם תפגשו בו לא תחושו מאוימים מידי אך גם לא תרצו לשהות בקרבתו זמן ממושך מידי. כבר זמן רב שלא התקלח ובגדיו לא פגשו באבקת כביסה מזה כמה חודשים. את ארוחותיו משיג כריס מדיירי הרחוב תמורת סיגריות. את הסיגריות הוא משיג בתמרונים שונים. לעיתים מקבץ הוא נדבות ולעיתים מבצע עסקאות חליפין מפוקפקות. כריס, דייר הרחוב מתעורר וקם, מקיץ ונרדם פעם על ספסל שבפארק ובלילות החורף הגשומים במיוחד ימצא הוא מחסה יחד עם שאר דיירי הרחוב המוכרים לו. אני רואה את כריס וליבי מתכווץ ומתרחב. אני רוצה לאסוף אותו אלי אבל כל שיש ביכולתי זה להזמין אותו לארוחת צהריים חמה פעם בשבוע. בתחילה כריס מהסס. ארוחה חמה? כסא ושולחן? כבר מזמן שלא ישב בחברת אנשים נורמטיביים. כריס מגיע לאחר היסוסים רבים, לא נח לו. לא נח לו בחברתי ולא נח לו בסביבת ביתי. כריס מתיישב לאכול. פעם נזיד ירקות ופעם מרק חם. האוכל ערב לחיכו והוא יוצא שבע ונינוח. חוזר אל הרחוב הקר. אל האספלט הצורב. חוזר אל קשיחות הספסל. טעם הארוחה מתפוגג לאחר כמה שעות. זיכרון הארוחה הולך ונעלם לאחר יום או יומיים. אבל כריס חוזר. כל יום שני בשעה שתיים הוא מתייצב לארוחת הצהריים החמה השבועית שלו. עד שיום אחד הוא הפסיק להופיע. בתחילה קצת דאגתי. אחר כך אפילו נפגעתי. יצאתי לחפש אחריו. לא הצטרכתי להתאמץ מידי. כריס ישב בפינת הרחוב הקבועה, בין חנות הממתקים למספרה.

כריס, אני פונה אליו. חסרת לי. לא הגעת כבר כמה שבועות. הכל בסדר? כריס נעמד. אני רואה איך לאט לאט עיניו מתמלאות בזעם. מי את חושבת שאת? הוא מתריס. באה לכאן, מציעה לי את ביתך. מגישה לי ארוחת חינם. ומה חשבת שיקרה? חשבת פעם מה קורה לאחר שאני עוזב את ביתך? חשבת לאן אני חוזר? עד שפגשתי בך ידעתי טוב מאד מה שווים חיי, ומהו המחיר שאותו אני משלם בכך שאני ילד חסר בית בודד ועזוב. אבל מאז שהופעת אל תוך חיי, אני מרגיש כל איבר מאיברי הכואבים, מרגיש כל שריר תפוס, מרגיש כל משב רוח צוננת על פני החשופות. מאז שהזכרת לי מהי ארוחת צהריים חמה, קר לי. כל יום קר לי. לא הבאת אותי אל ביתך כדי להעניק לי. הבאת אותי כי הרגשת שאת עושה איתי חסד. כי חשבת שאת מצילה אותי. אז שתדעי לך, וכאן הוא מרים את קולו, אני לא סולח לך. לא סולח לך ששמת את המציאות העלובה של חיי מול פני. אני מעדיף לשכוח אותך ואת ארוחות הצהריים שלך. אם אני רוצה לשרוד את החיים שלי כאן אני זקוק לכל המשאבים שלי זמינים. אם אכפת לך ממני, עזבי אותי ואל תחזרי. לעולם אל תציעי לחסר בית רק ארוחת צהריים חמה פעם בשבוע.
כל יום שני בשעה שתיים בצהריים, אני פותחת את חדר הקליניקה להלל. זוהי השעה השבועית והקבועה שלנו. הלל, גבר צעיר בשנות העשרים המאוחרות, הגיע אלי לאחר משבר שחווה בעקבות פרידה טראומטית מבת זוגו. הוא מספר לי על הבדידות שלו, על הדיכאון, על הכאב והחיפוש אחר בית. הוא לא מוצא את מקומו בעולם. קשה לו והוא מרגיש אומלל. ואני שם. מציעה לו את ליבי, מציעה לו את זמני. אני רוצה להאמין שאם ימצא מקום אוהב ותומך הוא יפנים את זה לתוכו ויתמלא במשאבים וימצא את הדרך אל ליבו. ימצא משמעות לקיומו ואולי ימצא איפושהו בתוכו את תחושת הבית לה הוא כמה כל כך. ערב אחד אני מקבלת ממנו הודעה. רע לי ואני לבד. גם אם אני ליד אנשים אני לבד. זה שאת נותנת לי פעם בשבוע שעה מחייך לא עוזר לי. אז לשעה טוב לי ואני מרגיש מאושש ואז אני חוזר אל הדירה הריקה שלי. אף אחד לא מחכה לי שם. לא רואה טעם לחזור לטיפול. לחזור אלייך. מעדיף את הלבד שלי בלי אשליה ובלי העמדת פנים. אני לבד. ולך אין מה לעשות עם זה. ולא, זה לא עוזר לי שאת חושבת עלי גם במהלך השבוע.
אני חושבת מיד על כריס ואני שואלת את עצמי, האם ארוחת צהריים חמה פעם בשבוע יש בה ערך? איזו תועלת היא מביאה אם בסוף הארוחה רחוב קר ומנוכר מחכה לו? מטופל שלא יודע היקשרות בטוחה ומאורגנת, מטופל שברגעי משבר אין לו מערכת תמיכה משפחתית או חברתית, עד כמה פגישה שבועית מקדמת אותו לאנשהו? האם יש מקום למשהו אחר להכנס?

לא המצאתי את הגלגל וטובים וחשובים ממני ולפני דנו בערך של מסגרת טיפולית והבינו את הערך שיש לתרפיה שבועית להעניק. הם הבינו את הערך שבמערכת יחסים מיטיבה שיכולה לרפא וליצור קשרים תוך-נפשיים ובין- אישיים חדשים. ולמרות זאת, משהו בי לא תמיד מרגיש בנח. אני חושבת על כל חסרי הבית שעברו בקליניקה שלי. אני חושבת על כל אותם ילדים בני ארבעים או חמישים, שמעולם לא היתה להם אמא יציבה, אמא אוהבת. שלא למדו מהו קשר. שלא לימדו אותם לפתוח את ליבם לעצמם ולאחר. אני חושבת על כל אותן ילדות בנות עשרים או שלושים או יותר, שלא ידעו שמגע יכול גם להיות משהו מענג. שלא ידעו שמגע לא חייב להכאיב, לא חייב לפצוע או לחדור. והנה הם כאן, איתי. מגיעים בהתמסרות כל שבוע. לא מפספסים. מבקשים עוד ועוד ועוד. אבל כל מה שיש לי לתת זאת שעה אחת בשבוע. שעה שבה אני שלהם והם שלי. שעה שבה אני מנסה להיות המיכל לכל הרעב הבלתי נגמר, מיכל לכל מאגר הזוועות שהם עברו עד שהגיעו לשלב זה שבחיים. והמטבח עובד. מוציא ארוחות חמות בזה אחר זה. ויש כאלה שחוזרים שבוע אחר כך ומספרים כמה טעים היתה להם הארוחה, ויש כאלה שחוזרים ופניהם נפולות על שבוע חסר בית, שבוע בקור ובגשם, שבוע של נדודים. והם מתייסרים ומאשימים. מה הטעם בכך שפתחת בפנינו את הידיעה למשהו שאינו בר השגה. מה הערך בכך שלימדת אותנו על מגע מיטיב, כשברגע שלאחר המפגש אנחנו חוזרים אל היד המחוספסת, חוזרים אל הדרמה שנקראת חיים? האם זה אחראי מצידי להציע את המרחב הכל כך מוגבל הזה? מה הטעם בארוחת צהריים חמה רק פעם בשבוע?

יום שישי, 9 בספטמבר 2016

שער הרחמים

שער הרחמים

"...חי פעם רק פעם 
יש טעם אין טעם 
עם כח בלי כח 
שער הרחמים. 
בואי איתי יחד 
בואי מתוך הפחד 
כי את, גם את חלק 
משער הרחמים.

השלטים מעל החנויות 
משקיפים, על הרחובות 
בתוך ליבי יש צעקה והיא גדולה 
הראו לי את שער הרחמים..." (מאיר בנאי)
תחילתו של אלול. אווירה חדשה נכנסת אל השכונה. אנרגיה שמשתלטת בכל פינת רחוב, מכולת שכונתית ובתי ספר כמובן. התרגשות רכה שמהולה בציפייה. אני זוכרת את הפרפורים שהייתי חשה כילדה כשהייתי שומעת את המורה או הרב מדברים על חודש הרחמים והסליחות. זה היה מעורר בי משהו נאיבי, טהור. כזה שעדיין מאמין. מעורר בי משהו מהול עם תקווה, עם אמונה שאפשר לחיות טוב יותר. שאפשר לתקן עוולות, שיש מקום לסליחה ולריפוי. ושלמרות הכל עדיין יש לאנושות מחילה. זה היה מצית בי את ההכרה שיש לי מקום בעולם למרות ובגלל מי שאני ומה שאני. קצת גדלתי מאותם ימים. וקצת הרבה התרחקתי. חודש הרחמים עבר, הגיעו חגי תשרי, ימי דין ומשפט שנמשכו לאורך כל השנה, ומאז בעצם לא מפסיקים.
בהכשרה הראשונה שלי, (פסיכותרפיה גופנית ביודינאמית), דובר הרבה על כך שכח הריפוי טבוע בתוכינו. שעל מנת להבריא ולהירפא אנחנו צריכים למצוא את החיבור מחדש עם הפוטנציאל הגלום בנו. כמו חתך באצבע שעם הזמן יבריא את עצמו כך גם נפשינו, בכוחה להתרפא. בתחילה היה זה משב רוח מרענן, חיבור למשהו אופטימי מלא באמונה. אבל אז התחלתי לצאת אל העולם ולראות מטופלים. די מהר הבנתי שאני נמשכת בעיקר לעבודה עם טראומה. וכך נפגשתי במשך ימים ארוכים עם מטופלים שעברו הרבה בחייהם. נפגשתי עם אנשים שפעם אחר פעם, ננטשו ונבגדו בלבם ובגופם. ככל שהעמקתי את יכולת ההכלה שלי את הטראומות כך המקרים שקיבלתי נעשו מורכבים וכואבים יותר ויותר. וכך כל מפגש העלים את שאריות הנאיביות שהצליחו לשרוד את הטראומות האישיות שחוויתי בחיי, מותירות אותי אל מול אמת פשוטה וכואבת שהעולם הוא גם מקום חסר רחמים וסליחות.
עד שמגיע מפגש משמעותי, שמזכיר לי ומחבר אותי מחדש אל אותו שער נסתר וחמקמק, שער הרחמים.
היו אלו השבועות האחרונים שלי בקליניקה בלונדון לקראת חזרתי לארץ. אני עסוקה בפרידות. נפרדת מכל מטופל ומטופלת. קשר אחר קשר, לומדת את המתח שבין פרידה ונטישה. החוויה של הפרידה נוגעת אצלי, כמו גם אצל רב מטופלי, במקומות טראומטיים ומאתגרים. שחזור של חוויות טראומטיות סביב פרידה/נטישה אשר נצרבו ועצבו אותנו. אני מוצאת את הפגישות האחרונות מאתגרות במיוחד. חלק ממני כבר לא שם. לא מצליחה לנכוח עד הרגע האחרון. אני מגיעה למפגש עם טניה כשבלבי כבר מייחלת להיות בסופו. קשה לי להישאר בתוך הקשר כשבעוד רגע כבר לא אהיה שם. אני לא טובה בפרידות. אני מעולה בנטישות. נוטשת תמיד רגע אחד לפני. אבל טניה לא מוותרת לי, ולא מוותרת עלי. היא כועסת ובצדק. היא יודעת על עזיבתי הצפויה כבר חצי שנה והנושא הוא חלק בלתי נפרד מהפגישות שלנו. אנחנו מדברות את המרחב העברתי בינינו, מנסות לתת מקום לכעס שעולה בטניה מול העזיבה שלי, מקשרות את זה לסיפור חייה ולמעברים בילדותה. אני מכניסה קונטקסט למה שקורה בינינו ובו זמנית באופן חמקמק ומתוחכם (בצורה לא מודעת בהכרח) אני מתנתקת ממה שבאמת קורה בכאן ועכשיו בינינו.
מפגש אחרון. אני מנסה להזמין את שתינו לשקף את הדרך שעשינו יחד, עם מה היא יוצאת מהקשר שלנו, עם מה היא נשארת. מה רוצה או צריך להיאמר רגע לפני שאנחנו נפרדות לשלום. טניה לא משתפת איתי פעולה. היא לא מגיבה לי ואני מרגישה איך המתח בינינו מתעצם באי נוחות. אנחנו יושבות זו לצד זו. וסופסוף אני משתתקת. מאפשרת למתח הזה להפעיל אותי. מבינה שאני עסוקה במילוי החלל במשמעות כדי להציל את עצמי מההשתהות בתוך הפרידה. אני נותנת לזה רגע וכבר מרגישה איך עצב ממלא אותי. עצב שלא הרשיתי לעצמי לחוות עד עכשיו. טניה מתקרבת אלי. עדיין לצידי. אני מרגישה איך השקט הזועם והטעון משנה את המרקם שלו למשהו רך יותר, עצוב יותר ופועם יותר. אנחנו לא מדברות. רק יושבות ונושמות. יושבות ונפרדות. אני פתאום מבינה שטניה מלמדת אותי שלא חייבים להיפרד בנפרד. שדווקא הפרידה יכולה לקרב בעצם היותה מכורח הנסיבות חוויה משותפת. רגעים אחרונים לקראת סיום. אני מציעה לטניה שאשב מולה כדי שאוכל לראות אותה. טניה שלא אוהבת מגע נוגעת בי בעיניה. אני חשה את החום שממלא את המפגש בינינו. אנחנו נפגשות בשביל שנהיה מסוגלות להיפרד. אנחנו מצליחות להישאר נוכחות ולהיפרד בתוך קשר מבלי להתנתק ולנתק. רגע של רחמים.
השגרה כמו בשגרה מנוסה בלהניע, בלמוסס התרגשות, לא פעם מחסירה פעימה של חיות מלבינו. יום אחרי יום, שבוע אחר שבוע. מפגש אחר מפגש. עוד נפש חשופה, עוד ווידוי כנה, עוד אמא כאובה, אחות מודאגת, אח טרוד, עוד ילדה ועוד ילד. הלב מתרחב ומתכווץ. נפתח ונסגר. והנה עוברת לה תקופה ואני בתוך האינרציה של החיים והמקצוע. לפעמים שוכחת לעצור. שוכחת לבדוק. ואז מגיח מפגש כמו מגיע במיוחד בשביל להזכיר,  ואני מתעוררת לקול השופרות, נקראת להיזכר, נקראת להתחבר אל שער הרחמים.


יעל שחר- פסיכותרפיסטית גופנית והתייחסותית

יום שישי, 2 בספטמבר 2016

ג'ולי

ג'ולי


“...אל נבקש סיבה לכל צעד 
אל נבקש לדעת כל סוד 
יש לפעמים שסיבה לא נודעת 
אל נתייאש, אל נפסיק לצעוד 

יש דברים נסתרים 
לא נבין לא נדע 
נעשה גם דברים 
שנראים בלי סיבה 
לא צריך כל דבר 
לחקור ולשאול 
לפעמים גם מותר 
לא לדעת הכל..." (תמי לוי)
כשראיתי את ג'ולי היא כבר הייתה עם טרשת נפוצה במצב מתקדם. היינו נפגשות בימי שישי. זה היה הבוקר שלנו. ג'ולי הפכה להיות עבורי ממטופלת שמחפשת מקום לעבד את מחלתה ומותה הקרב, למורה דגולה שלימדה אותי על חופש ונסים ובעיקר על אמונה.
כשקיבלתי הפניה לראות את ג'ולי, שהייתה אז בת 33, הייתי מסופקת. מה יש לי לתת לבחורה כל כך צעירה שאבדה ומאבדת את הכל בחייה? ובכלל לא הייתי בטוחה אם יש בי את כוחות הנפש להביט בתהליך גסיסה ומוות מקרוב כל כך. למרות חששותיי הסכמתי לקבל את ג'ולי. בבוקר שלפני פגישתנו הראשונה הרגשתי איך חרדה וחשש מציפים אותי. ציפיתי לפגוש בחורה מדוכאת וכעוסה. חששתי מה המפגש יעשה לה ועוד יותר חששתי ממה הוא יעשה לי.
כשג'ולי נכנסה לקליניקה בפעם הראשונה, הופתעתי לגלות בחורה יפהפייה וכהת עור עם חיוך ענק ועיניים בורקות. ג'ולי ספרה לי על השתלשלות האירועים מהרגע שהבינה ש'משהו לא בסדר', על קבלת הדיאגנוזה של מחלתה ועל השינויים הדרמטיים שהתרחשו בחייה בעקבות זה. מה מביא אותך לכאן, עכשיו? שאלתי בחשש. ג'ולי, מבלי להסס השיבה
אני יודעת שלמחלתי אין עדיין תרופה וריפוי מוחלט. אני גם יודעת שזה עניין של זמן עד שאאבד את שאר היכולות הפיזיות שלי. אני יודעת שאת לא יכולה לרפא אותי. אבל אני מאמינה בקשר של גוף ונפש. ואני רוצה להאמין. אני רוצה שתעזרי לי להשיב את אמונתי. אני רוצה להבין למה חליתי. אני רוצה שהטיפול יעזור לי להצליח לרפא את הנפש שלי ואולי יקרה נס...
תשובתה של ג'ולי הלחיצה אותי עוד יותר. האם היא מצפה ממני שאשתתף אתה בפנטזיה לא מציאותית של ריפוי? ואני, האם אני מאמינה בנסים בכלל? היא מבקשת להאמין, אבל במה בדיוק?
כל פגישה שלנו סימנה עוד התדרדרות במצבה. בתחילה היו אלו הרגליים שאבדו תחושה. במאמצים ניכרים הייתה ג'ולי נשרכת אחר גופה בעזרת קביים, מתנשפת מהמאמץ של ההליכה מהאוטו ועד החדר. לאחר תקופה הרגליים אבדו מכוחן לגמרי וקביים כבר לא היו לעזר יותר. משבוע לשבוע גופה של ג'ולי איבד עוד חלקים נוכחים וחשים. הדבר שהכי הפחיד את ג'ולי היה לאבד את השליטה על הזרועות שלה. הדבר היחיד שכרגע מחזיק את ג'ולי הוא הזמן שבו היא מציירת. בכל שבוע הייתה מביאה אתה ציורים חדשים שציירה. לאבד את היכולת שלה לצייר, עבורה יהיה העונש הכי גדול של מחלתה, לדבריה.
וכך אנחנו נפגשות כבר מספר חודשים. בתחילה נושא המחלה כמו גם הכאב והפחד שהתלוו אליו, היה מוקד הפגישות. אך די מהר זה זז הצידה ונושאים רבים ואחרים עלו. אני שמה לב בהדרגה איך אני מצפה לפגישות השבועיות שלנו ואיך אני יוצאת מכל פגישה מלאת חיות ואנרגיה באופן מפתיע, עד כדי כך שפעמים רבות אני שוכחת שמצבה של ג'ולי קשה כל כך. כשאני משתפת אותה בחוויה שלי, ג'ולי משיבה שהיא מרגישה שככל שגופה מתדרדר מצב רוחה משתפר. אנחנו בוחנות את הפרדוקס הזה וג'ולי משתפת-
נולדתי לאמא בריטית לבנה ולאבא כהה עור, מהגר אפריקאי. בילדותי נהגה סבתי, אם אבי, לקחת אותי לכנסיה בכל יום ראשון. אני זוכרת איך אהבתי לשמוע את הסיפורים והשירים. אך בעיקר איך אהבתי שסבתא הייתה מספרת לי סיפורים מהתנ"ך. מאז עברו שנים רבות וכבר אינני זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהתפללתי. בתחילה כשנפגשנו הייתי שבורה. הרגשתי איך הקרקע נשמטת מתחת לרגלי. איך כל מה שאני מכירה ויודעת על עצמי נעלם. היה לי ויש לי הרבה על מה להתאבל. וכמו שאת זוכרת, בעיקר בזה התעסקתי. אבל משהו קרה. לפני מספר חודשים עברתי בחנות ספרים, המקום האהוב עלי ופתאום מצאתי משום מקום ספר בדיוק כמו שסבתי נהגה להקריא לי ממנו, ספר תנ"ך בגרסה נדירה מאפריקה עם איורים מיוחדים. ברגע שנפגשתי עם הספר הזה נזכרתי. נזכרתי איך מאמינים. נזכרתי שאמונה לא קשורה בתוצאה. אני עומדת למות בקרוב. אני יודעת את זה ואני לא משלה את עצמי. אני לא יודעת מה אמת ומה לא. אני לא יודעת מה המשמעות של מחלתי. אבל אני בוחרת להיות גדולה יותר מהמחלה שלי, להיות נפש משוחררת, גם אם היא כלואה בתוך גוף חולה. ומה זה אם לא נס?
ידיה של ג'ולי התחילו לאבד מתחושתן וחששה הגדול התממש. שבועות ספורים לפני המפגש האחרון שלנו הביאה אתה ג'ולי ציור שהצליחה לצייר עבורי במאמצים כבירים. היא בקשה להביע את התהליך שעשתה בדרך לריפוי, כפי שכינתה זאת, על ידי חיבור מחדש עם כל חלקיה. ולבקשתה הכמעט אחרונה ממני, ביקשה שאשתף בציורה ובסיפורה את מי שיכול לקבל השראה מכך. זכיתי לראות את גופה של ג'ולי מאבד חלק אחר חלק מחיוניותו, ומנגד זכיתי לגלות את חלקי נשמתה ונפשה שהשתחררו לחופשי בגבורה מלאת השראה.
מצרפת כאן את יצירתה לזכרה.