יעל שחר

יעל שחר
פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית

יום שבת, 29 באוקטובר 2016

תרבות החמסה והרוחות

תרבות החמסה והרוחות

"חמסה חמסה, טפו טפו" היא ממהרת להגיב כשאני עונה לה שאחותי ילדה בן. "בן פורת עלי יוסף, בן פורת עלי עין" היא ממלמלת ספק לעצמה, ספק לכל הרוחות והשדים שסביבה כדי שחלילה לא יתקרבו ויגעו לה בטוב, שחלילה לא יבואו ויהרסו ממנו.
חשיבה מאגית

"שלא תשכחו את הגביע של אליהו הנביא" אמא מזדעקת רגעים לפני ששולחן ליל הסדר כבר עומד ניצב ומוכן לטקס השנתי. איך אפשר לשכוח את הגביע? הרי אליהו הנביא מבקר בכל בתי ישראל בליל השימורים ולוגם מעט מן היין. כמה שחיכיתי ערה בלילות הללו, איכשהו תמיד עיניי נעצמו כנראה ברגע שהוא הופיע, ממש כמו אותם ילדים שממתינים בציפייה דרוכה להופעה הדרמטית של סנטה דרך הארובה. תמיד נרדמים רגע אחד לפני ומפספסים. כשגדלתי, הבנתי שלא כולנו זוכים לראות אותו. מה פתאום שאני אראה מלאך? זה הרי חלק מהסודות והרמזים, לא באמת כפשוטו. אבל את הגביע אנחנו מניחים מלא עם יין עד לשפתו, ממש כפשוטו.

את שומעת יעל, סגרתי את העסקה שכל כך רציתי, טאצ' ווד, אבל רגע, זה עץ בכלל?
אתה חושש מעין הרע?
"אמממ תראי, לא באמת, אבל את יודעת איך זה. מהבית... ואולי דווקא כן יש בזה משהו. אני מעדיף לא לגלות עד שדברים סגורים. את יודעת, שהעיניים של האחרים לא יקלקלו..."

אני חושבת על הטקסים והאמונות שאנחנו מאמצים, וגם אם כלפי חוץ אנו מתנגדים לתת לזה מקום או להכניס מזה פנימה, איפשהו שם עמוק בפנים ישנם שרידים של אמונות, של פחדים. שאנחנו נשלטים מעולם הבלתי נראה. שאולי עיניים בלתי נראות יכולות לחבל לנו. ואולי יש בזה אמת? ואולי זה רק פרי דמיוננו הפרנואידי? האם יש לדעת?

בחודשים האחרונים התחלתי להתנדב באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים בארץ. שובצתי במחלקה שעיקר דייריה הם חולי סכיזופרניה. חלקם פרנואידים יותר וחלקם פחות. אני מגיעה למחלקה לאסוף את רמי איתי לכיוון חדר הטיפולים ששוכן במתחם בית החולים אך מחוץ למחלקה. אנחנו עוברים יחד את הגן הירוק שלרגע משלה אותי שאנחנו סתם שני מבוגרים שיוצאים להליכה בסביבה טבעית וירוקה.
"את רואה את צמרת העץ הזאת" רמי מצביע, "את שמה לב איך שאר העצים עומדים אבל דווקא העץ הזה זז? זה כי המלאך שלי נמצא שם. את רואה? ככה הוא מגלה לי שהוא שם".
המלאך הזה טוב אליך? אני שואלת. רמי שותק לרגע ואומר, אני חושב שכן. הלוואי ויכולתי לראות את כולו, אבל הוא רק מראה לי שהוא שם, מזיז את צמרת העץ בשבילי כדי שאזכור את הנוכחות שלו.
"ומה הוא רוצה ממך, המלאך הזה?"
"את לא מבינה מלאכים יעל, המלאך הזה כאן כי הוא צריך להזכיר לי להיות אני. הוא לא רוצה ממני כלום בכלל. הוא צריך לשמור עלי. הוא שומר עלי כדי שהדברים הרעים לא ייכנסו אלי. את מבינה?"
בתחילה הרגשתי שאני בעיקר מבינה, כמו אחד שמתבונן מבחוץ בתופעת טבע מיוחדת. אבל אז כשחזרתי הביתה, אל שיחת הטלפון עם החברה שמשתפת שסופסוף אפשר לגלות שהיא בהריון, כי כבר עברו את השלב שלא מגלים, חשבתי שאולי אני ואנחנו ורמי לא כל כך שונים. רמי פשוט לא מתבייש להסביר בקול את מה שאנחנו עדיין לא רוצים לגלות אפילו לעצמנו, ובטח שלא בקול.

יעל שחר – פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית


לקריאה נוספת: 

Google

הסובייקטיביות של המטפלת
5/5 stars
מומלץ !

יעל שחר
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום שבת, 22 באוקטובר 2016

טיפול נפשי | שוהה בלתי חוקי

שוהה בלתי חוקית

לאחרונה אני פוגשת בהם יותר. הם מגיעים בתדירות גבוהה יותר. הם אינם שייכים למגזר מסוים. התופעה הזו חוצה עדות, צבע עור או מצב חשבון בנק. אני מתכוונת לתופעה של ה'שוהים הבלתי חוקיים'. אלה שמרגישים שאסור להם להיראות אלה שמשתמשים בכל המשאבים וההגנות שיש ברשותם על מנת להסתתר, להסתיר את מי שהם. חלקם מתחבאים מאחורי אמונות שהושרשו בהם עוד מהבית "אני לא ראוי", "אני כלומניק", "אין לי עתיד", "אסור להראות רגשות", "אסור לתת לאחרים לראות את 'האני האמיתי' שמתחת למסיכות". חלקם מונעים מפחד שבמידה ויתגלו הם ייתפסו "כשהיא תגלה מי אני באמת היא לא תרצה לחיות איתי", "אם יידעו מה אני מרגיש באמת לא יאהבו אותי יותר".
illegal tenant 
קשה להיות שוהה בלתי חוקי, זה מורכב אבל באורח פלא זה משהו שמתרגלים אליו די מהר. כשעזבתי לאנגליה מהארץ הייתי בת עשרים. לא ממש הבנתי אז את המשמעות של ויזה ושל אשרות שהייה. וכך מבלי להתכוון או בכלל להבין מצאתי את עצמי שוהה בלתי חוקית בלונדון. חייתי כך מספר שנים עד שהתחלתי את לימודיי וקיבלתי ויזת סטודנט. די מהר הבנתי שלהיות 'לא חוקית' מצריך ממני ללמוד כללי משחק חדשים. אין ביכולתי לפתוח חשבון בנק אז אני צריכה לעבוד בשחור. אסור לי להיראות במערכת אז אני לומדת לפתח קשרים עם שוהים בלתי חוקיים אחרים ודרכם למצוא עבודה מבלי להצהיר עליה. בהתחלה ההתנהלות הזאת מרגישה מגושמת ולא כל כך נוחה. אבל האמת שהיא הרגישה לי מאד מוכרת. הכרתי את המקום הזה בתוכי עוד הרבה לפני שהגעתי ללונדון. המקום שבאופן טבעי מסתתר מאחרים. לא מדבר, לא משתף, לא חושף. בעיקר נמנע מלקחת מקום בעולם. וזה לא שלא היה לי מה להגיד או לשתף, לכל אחד יש מה לתת ולהשפיע. אבל לא הייתה לי בכלל את ההבנה שיש לי לגיטימציה להשמיע את קולי.  שיש לי מקום כאן ושמותר ואפילו מתבקש שאקח אותו.
כשאורי מגיע אלי, גבר בן 50 עם כאבים כרוניים אני מזהה די מהר שהוא שייך ל'שוהים הבלתי חוקיים'. האתגר בלתפוס מקום בחדר, תחושת הכיווץ כשהפוקוס עליו, השימוש בכאב כלגיטימציה להיות איתי, כל אלה עזרו לי לזהות אותו. שב"חים מריחים אחד את השני כנראה. אני מגששת ומבררת אם אכן הוא מאלה, אלה שמרגישים שעדיין לא קיבלו את אשרת השהייה שלהם כאן בעולם. את המחיר הכואב שלהיות לא חוקי אורי משלם גם בגופו. הוא מגיע עם ההבנה שזה כבר מעיק ולא נח ומשהו חייב להשתנות עבורו.
"מה צריך לעשות כדי שנקבל את התושבות שלנו כאן?" אני מבררת יחד עם אורי. התהליך לקבלת מעמד חוקי אינו פשוט בכלל. כל כך לא פשוט עד שלפעמים קל יותר לוותר על הרעיון ולהישאר לא חוקי, היכן שהכללים ברורים יחסית.
כיום, כמעט שנתיים לאחר החזרה שלי לארץ, אני עדיין מרגישה את האתגר בלהיות חוקית. זה לא מובן מאליו שיש לי חשבון בנק, שמותר לי לעבוד, שאני יכולה להצהיר על העבודה שלי, שאני יכולה להצהיר על עצמי שאני כאן. לפעמים אני מתגעגעת לאנונימיות שהייתה לי בלונדון, במקום שבו יכולתי להיעלם אל תוך בועת קיומי.
אורי מלמד אותי ואני אותו, ביחד מסתגלים למעבר. לומדים שמותר לנו להיות. ומותר לנו לקחת מקום. לא תמיד זה קל וגם לא תמיד זה מתגמל באופן מיידי. לא פעם אנחנו משתעשעים ברעיון של לחזור להסתתר מהעולם אבל מגלים שהחזרה לשם כבר לא מרגישה כל כך בבית וגם לא טבעית.
בינתיים אנחנו בין לבין.... בדרך לקבלת אשרת שהייה חוקית בעולם.  



Google
פסיכותרפיה גופנית
Rated 5/5 based on 49 reviews
מכון טמיר לפסיכותרפיה
יגאל אלון 157 תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 1800509809

יום ראשון, 16 באוקטובר 2016

דרך חור המנעול

דרך חור המנעול


דלת החדר סגורה. אני אמורה כבר לישון. אני לא בטוחה מה השעה אבל במיטה לידי, אחיותיי כבר מזמן נרדמו ושקעו בשינה עמוקה. אני שומעת קולות של שיחה מהסלון. אני מזהה את הקולות של ההורים ועוד קול שאינני מכירה. אני נצמדת אל הדלת מנסה להקשיב. נראה כי הקולות מתקרבים ומתרחקים ממני. אני נעמדת מול חור המנעול, עין אחת עצומה, נעזרת בכף ידי שמכסה אותה. עין שנייה פקוחה צמודה אל החור ומנסה לראות את מה שמתרחש מעבר לחדר. אני מרגישה את המתח באוויר ואני לא יודעת למה. אני לא מעזה לצאת מהחדר ולבדוק, אז במקום זה אני מסתתרת מאחורי הדלת הסגורה ובודקת מה קורה דרך חור המנעול.

רואה ואינה נראית. אני חשה את ההקלה בידיעה שיש בי את החופש להסתכל ולבחון במידה המתאימה לי מבלי להרגיש חשופה מידי. לוקחת חלק מההתרחשות בדרך אותה אני יכולה להכיל. אוספת את שברי התמונות שנחשפות מולי, מנסה לחבר סיפור שיתאים לתמונה נעלמת. יש משהו מנחם בידיעה שאינני נראית. שיש בי את החופש להביט ארוכות מבלי שיפסיקו אותי, מבלי שיתקשרו איתי. מבלי שיפריעו למחשבותיי ודמיוני להפליג. אני מכירה את התחושה הזו. היא מלווה אותי מגיל צעיר. התחושה הנעימה של לראות ולהניח שאיני נראית. עיניי אומנו לקלוט שברי תמונות, הבעות, קמטי צחוק או לעג. אוזניי אומנו להבחין בדקויות של טונים ואינטונציות, ברמיזה נסתרת של תרעומת, של נחת, או של סיפוק. במשך שנים ישבתי והתבוננתי על עולמי כלל לא מודעת לכך שאני תופסת מקום במרחב ושגם אותי ניתן לראות ולקרוא.
כשאני פוגשת את דניאל לראשונה אני נזכרת באותה ילדה. ילדה שרואה ואינה נראית. דניאל, נער שסובל מאוטיזם מתפקד ומתקשר אך ברמה מוגבלת וקטועה. הוא מגיע מלא בחרדה וחששות מהמפגש בינינו. אנחנו מתיישבים בשני כורסאות זה מול זה. דניאל נמנע מלהביט בי. קשר העין מלחיץ אותו. אני חשה את המתח שהוא מביא אתו לחדר. הנשימה שלי מתכווצת וגופי נדרך. אנחנו יושבים אחד מול השני, כמו שני ילדים מבוישים מפחדים 'להיתפס' על ידי האחר. דניאל נע בין הרצון שאתקרב אליו ואכיר אותו אל הרצון שלא אראה אותו, הכמיהה להיות רואה ואינו נראה. אנחנו יושבים ובאופן אינסטינקטיבי מבלי לחשוב אני מצמידה את כפות ידי על עיניי. מסתירה את עיניי ומסתתרת בו זמנית. כך במשך מספר דקות אני ודניאל בשקט לא אומרים מילה. אני מרגישה איך בהדרגה הנשימה שלי מתייצבת. לאט לאט בתוך החושך שבין כפות ידי, אני שוקעת אל תוך השקט. אני חשה את האווירה בחדר שמתרככת. דרך עיני הסגורות אני יכולה לחוש את הנוכחות של דניאל. הוא שקט יותר. אני יוצרת חריץ בין אצבעותיי ולשבריר שנייה מבטינו נפגשים. דניאל מחייך חיוך מבויש ומסיט את ראשו. אני מורידה את כפות ידי. ומזמינה את דניאל לדבר איתי. כשזה יותר מדי לנו אנחנו כבר יודעים שיש באפשרותנו להסתתר מאחורי כפות הידיים, "שתמיד אפשר לסגור את הדלת, להסתתר מאחורי המסתור ולהביט דרך חור המנעול".
לצד הרצון להיות חלק, להיראות ולקבל הכרה, לעתים העולם יכול להיות יותר מדי. יותר מדי קולות, יותר מידי עיניים. יותר מידי ריחות. יותר מידי רגשות. והכל צף וגועש אל מול העיניים. הכל מרגיש חשוף וכל מה שרוצים זה להסתתר אך לא להיעלם לגמרי. עדיין להיות בשליטה, לשמור על חוט של קשר דרך בועה דמיונית אך כל כך מוחשית. הבחירה של לראות ולא להיראות היא שלב הכרחי לפני פתיחת הדלת. כל אחד בוחר את חור המנעול שמותאם לו.
לחור המנעול מספר איכויות. הוא גם יכול לאפשר לנו לראות ולא להיראות. הוא גם לא פעם עוזר לנו בוויסות המידע שאנו רוצים לחשוף או להיחשף אליו. עד כמה אנו כמטפלים, במודע או לא במודע, משתמשים בטכניקה דומה לזאת שיצרנו אני ודניאל? אני חושבת על מטפלות שיתאפרו בבוקר לפני כניסתן לקליניקה לאחר לילה ארוך ללא שינה על מנת להסתיר את עייפות הגוף, או על אלו שחיוך רחב מסתיר כאב ועצבות שלא מוכנים עדיין להיראות על ידי העולם. האם גם אנחנו, בעמדה הטיפולית שלנו מתבוננים על העולם, ונעזרים לא פעם, בחור המנעול?

יעל שחר – פסיכותרפיסטית גופנית והתייחסותית

Google

הסובייקטיביות של המטפלת
5/5 stars
מומלץ !

יעל שחר
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום שני, 3 באוקטובר 2016

אנו מתירים להתפלל עם העבריינים

"אנו מתירים להתפלל עם העבריינים"

"בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל הקדוש הזה אנו מתירין להתפלל עם העבריינין", כך פותחת תפילת כל נדרי את ראש השנה. אנו מבקשים להתיר את כל השבועות והנדרים שהתמוססו, את כל ההבטחות שלא כובדו. את כל האמיתות שנבגדו.
אימת הדין של ראש השנה ליוותה אותי עד לא מזמן, יום המשפט בו ייקבע גורלי בפני יודע ורואה כל. כמה אשמה מוחזקת במקום הזה, המקום שצריך להיות בסדר, שצריך להיצמד לחוקים. התפיסה המפוצלת של טוב מול רע, של אמת מול שקר שזורים בתוך ההוויה של ה'נעשה ונשמע', התפיסה כי ישנה אמת אחת שעלינו להתמסר ולהיכנע לה. בדת ישנם חוקים. חלקם הגיוניים וחלקם פחות. אדם מאמין, כזה שאמון על התורה וחוקותיה, לומד את הציווי של 'נעשה ונשמע' מגיל צעיר. קודם מקיימים, מתמסרים לחוקים ורק אח"כ שומעים, שואלים, מבררים ומקשים. העשייה קודמת להגיון אך יותר מזה אינה תלויה בהסבר ההגיוני.
כאדם שגדל בתוך מסגרת דתית ואדוקה מאוד, אני מוצאת את עצמי תמיד נעה בין כפירה ואמונה בהרבה רבדים בחיי. מצד אחד ההתמסרות לצורה, ומצד שני הרצון לנוע בתוכה. מחפשת את הריקוד החופשי, ויחד עם זאת המוגדר. הולכת בעקבות התנועה ומחפשת מקום שבו תנועתי תתקבל על גווניה הייחודיים.


כפסיכותרפיסטית לא פעם אני תוהה עד כמה יש מקום המאפשר חקירה, מקום המאפשר להקשות על סדר זה של 'נעשה ונשמע'. כמו בכל עולם ערכי ומסודר יצרנו מערכת חוקה ומשפט. כל אסכולה וה'עשה ואל-תעשה' שלה. כל זרם בעולם הטיפול והחשיבה הייחודית לו. וכמו שמסגרת יכולה לאפשר ולהבנות, כך בעיני היא טומנת גם סכנה. סכנה שהצורה תתקשח יותר מידי ותיהפך כמו לדת שעליה אין עוררין.
מה עלינו לעשות בכדי להשאיר מקום ומרחב ליצירה, לתנועה, וכמו באומנות, לאימפרוביזציה? האם יש מקום לפתוח ולבדוק מהי צייתנות מקצועית, כמו אתיקה, והאם תמיד היא לצידינו או שמא לפעמים דווקא עומדת בדרכינו? האם ישנה נקודה בה המסגרת התומכת והעוטפת משתנה מרחם מגדלת לכלוב מסורג שמכווץ ומצמצם? עד כמה לנו, כמטפלים שמכירים באחריות שאנו נושאים על כתפינו בעבודתנו בשטח, ישנה לגיטימציה לערער ולהרהר על 'ממסד הפסיכותרפיה',  להעז ולכפור 'באלוהי' הפסיכותרפיה?


רות הכירה את בן זוגה מספר שנים לאחר שהשלימה את גירושיה הראשונים. היא מאושרת וטוב לה. "אנחנו מאוד מאושרים. נפשו קשורה בנפשי ואנו לא רוצים להיפרד" כך היא אומרת לי. למה להיפרד אם כן, אני שואלת? רות מסבירה: נישאתי לבן זוגי בנישואים אזרחיים. בעלי נושא שם משפחת כהן ומכיוון שאני גרושה מבחינה הלכתית אסור עלינו להינשא מטעם הרבנות. רות מספרת כי פנתה אל הרב בבקשת מוצא. היא רוצה לחיות עם בעלה בנישואים יהודיים אך נתקלת במבוי סתום. רות מקריאה לי את תגובת הרב לשאלתה: "...אם בעלך הוא כהן אין כל אפשרות להסיר את הכהונה, וכל רגע ורגע שהוא נשוי לך ובפרט בעת שהוא חי איתך כבעל ואשה הוא מחלל את כהונתו ושניכם חוטאים בכך, אין כל דרך להתיר נישואי כהן לגרושה... מחובתכם להיפרד...אין כל דרך להתיר לכם לחיות יחד".
לכאורה, אין כאן הרבה מקום לשאלה. האדם המאמין ילך אחר פסק ההלכה. יקבל את האמת השרירותית כמות שהיא. האדם הפחות מאמין, הספקן והכופר ייתכן כי ילך אחר ליבו ויתעלם מפסק רבני שכזה. רות מגדירה את עצמה כאדם מאמין. חשובה לה דעת הרב והרצון להינשא כהלכה ובאותה עת התשובה וההנחיה של הרב מעמידה אותה אל מול מציאות בלתי נסבלת. רות ואני נמצאות במרחב לא פשוט בכלל. מצד אחד אלוהים, הדת והכללים, ומצד שני אהבה, תשוקה והרצון בחופש לנוע אחר הלב.
איך נעים בתוך קונפליקט שכזה? האם יש בכלל מקום לתנועה? האם בכדי לשרוד את המתח הזה יהיה עלינו לבחור צד? או אמונה או כפירה? אנחנו נכנסות לתהליך של חקירה משותפת: האם יש מקום בתוכי כאדם להחזיק באמונותיי ובד בבד לבדוק אפשרויות נוספות. לבחור מבלי לזנוח? לכפור, להאמין ולכפור בו זמנית. להתמסר ולהתמרד באותה נשימה. האם אשרוד/נשרוד מתח שכזה?
בתחילה, חייבת הייתי להודות ביני לביני, וביני לבין רות כי הדילמה שאתה היא מגיעה נוגעת לי בהרבה עצבים חשופים. לשבור מסגרות זהו משהו שאני יודעת לעשות טוב מאוד. אולי טוב מדי. לשבור אלוהויות לא מפחיד אותי באותה מידה שהתמסרות טוטלית מאיימת עלי. ולכן כשרות הציגה את מצבה המורכב בתחילה חשתי בעצב. לאחר מכן חשתי זעם ואז התמלאתי בחמלה. התעצבתי על הצורך, הקיומי כל כך, שלנו ב'רב' שייתן לנו את האישור לקיומינו ולבחירותינו. התעצבתי שזהו חלק שמוטבע בתוכינו מיום היוולדנו. שאנו זקוקים לכללים וחוקים על מנת להתפתח וייתכן כי המחיר שאנו צריכים לשלם על כך הוא בוויתור גדול. ואז זעמתי. זעמתי על כך שמתוך הצורך ברחם מגדלת ומכילה, יצרנו אין ספור מסגרות ותבניות נוקשות. זעמתי על השליטים והניצבים שאנו עסוקים בלהעמיד מעל לראשינו ושלעתים כה קרובות אנו מאבדים את הגמישות שלנו, מאבדים את הקשר הישיר אם האני מאמין שלנו, עם ההיגיון שלנו אך בעיקר עם הלב שלנו. זעמתי על הפחד שמגיע יחד עם הכפירה. ואז הרשיתי למעט חמלה להגיח בתוכי. חמלתי עלי וגם על רות.
לכאורה כל כך פשוט לתת ל'אבא ואמא' להחליט ולבחור בשבילינו. כמה מפחיד זה להעז ולפתוח את השערים לאפשרויות שונות וחדשות. למשהו שאיננו בר צורה עדיין, כמו תנועה ספונטנית בריקוד חופשי כאשר התנועה הבאה אינה ידועה לי אך ברור לי שגופי יוביל אותי אליה.
מאחלת לכולנו שנה שבה נעז 'להתפלל עם העבריינים', נסכים לקבל גם את החלקים המרדניים והכופרים הללו בתוכינו. שנאפשר גמישות לנוע בין אמונה וכפירה מתוך כבוד ואחריות לאחר ולעצמינו.


יעל שחר – פסיכותרפיסטית גופנית

www.body-psychotherapist.com

Google

הסובייקטיביות של המטפלת
5/5 stars
מומלץ !

יעל שחר
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552