יעל שחר

יעל שחר
פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית

יום שישי, 24 בפברואר 2017

פיברומיאלגיה ופסיכותרפיה גופנית

דברים שרציתי לא לראות



כשהייתי ילדה היה לי חלום שחזר על עצמו. הייתי חולמת אותי בשדה פתוח רצה בין הפרחים. כשמרחוק חיכה לי איש זקן שרצה לגלות לי סוד. הייתי רצה בהתרגשות עד אליו והוא היה לוחש לי באוזן משהו ונעלם. וכך הייתי מתעוררת כל פעם מנסה להיזכר מה היה בלחישתו  אך הזיכרון בחמקמותו היה מתמוסס ברגע שפקחתי את עיניי. הייתי מבטיחה לעצמי שבפעם הבאה כשיבוא הזקן לבקר אותי אזכור את החלק הכי חשוב שבחלום. עד היום אני לפעמים תוהה מה היה בלחישתו שהרגישה משמעותית כל כך עבורי ועדיין נעלמה ממני.

מריאן, אשה קשת יום, בדיוק חגגה 50 כאשר באה לראות אותי. הקליניקה ממוקמת בשכונת מצוקה כחצי שעה מלונדון. מריאן מגיעה אלי עם קשיים מרובים. גופה כואב מהפיברומיאלגיה שהיא סובלת ממנה. היא מרגישה לכודה בתוך גופה ומצפה שדרך התייחסות לגוף אוכל 'לתקן' עבורה את גופה שתוקף את עצמו.
כשאני יושבת עם מריאן אני מרגישה כי אין היא מוכנה לקחת אחריות על הכאבים שהיא נושאת וכי היא עדיין לא מוכנה להתבונן על מה שקורה עמוק יותר בתוך נפשה. כאשר אני מנסה להעמיק את העבודה היא הודפת ומנסה להשאר רק עם כאבי הגוף.
אני משתפת אותה כי נדמה לי וכאבי הגוף שלה משקפים את כאבי הנפש. ואני חושבת שכדי לעזור לה נצטרך לפרום מעט את מה שקורה פנימה בתוכה. לאט לאט היא נפתחת. רגשות קשים עולים וסיפור על אובדנים במשפחה מתגלים. הרבה דמעות ובכי נכנסים לתוך הפגישות שלנו. עד שאנחנו שוב נתקעות. הכאבים תופסים לנו חלק נכבד מהמרחב.
אני מרגישה כי אנחנו מתקרבות למשהו, אך עדיין לא מזהה מה צפוי לעלות.
שבוע אחד מריאן נכנסת נסערת. היא מספרת כי ביתה בת השמונה עשרה פגעה בה עמוקות. "איך היא מסוגלת ככה להכאיב לי" מריאן מיבבת. אני מרגישה כי מריאן כל כך שקועה בתוך החוויה שלה עד שאינה מסוגלת לראותכיצד התנהגותה משפיעה על ביתה.
אני מציעה להתבונן גם על החלק שלה בדינמיקה המורכבת שלהן.
לפתע משהו מוזר קורה. מריאן משתתקת לרגע ולאחר מכן נכנסת להיסטריה. "אני לא רואה כלום". בתחילה חשבתי כי היא מדברת באופן מטאפורי. אך אני מבינה מתוך ההיסטריה והמצוקה שמריאן חווה עיוורון והיא מבקשת שאזמין לה אמבולנס. לאחר כמה שעות מריאן מתקשרת לעדכן כי הראייה חזרה והרופא סבור כי מדובר בהתקף חרדה.
כשאנחנו נפגשות אני מנסה לעבד עם מריאן את החוויה שעברה ועברנו. "יכול להיות שיש משהו שקשה מידי לראות?" אני מציעה. מריאן פורצת בבכי. לראשונה היא מספרת את הסוד הנורא שהיא סוחבת. כאשר ביתה היתה בת ארבע-עשרה בעלה, אבי ילדיה, ניצל אותה מינית במשך תקופה ארוכה. מריאן לא ידעה על כך אלא רק שנתיים אחרי, כאשר הבת חוותה משבר ופתחה את הסיפור. כמובן שבני הזוג נפרדו והוא אף הורשע. מריאן מזדעקת "אבל באמת שלא ראיתי כלום.. לא ידעתי. לו הייתי יודעת, את חושבת שהייתי נותנת לזה לקרות? איזו אמא אני שלא רואה מה קורה לילדה שלה".
אני מרגישה איך חמלה גדולה יוצאת ממני אליה, אך יחד עם זאת אני לא יכולה שלא לשמוע מחשבה חולפת, שכנראה כשלא רוצים לראות משהו אז פשוט לא רואים. את התקופה הקרובה העברנו בעיבוד של הטראומה הזאת. עיבדנו את העיוורון ואת ההתפקחות. ורק לאחר זמן יכולנו להכניס למקומות הללו יותר קבלה וחמלה עצמית.
הפיברומאלגיה לא נרפאה. הגוף המשיך לתקוף ולהכאיב, אך הדחיסות קצת השתחררה.  הכאבים הפכו להיות מעט פחות אינטנסיביים ועם קצת יותר הפוגות. אולי לא תמיד מספיק להסכים לראות כדי להבריא. חושבת על הזקן והחלום. על לחישת הסוד שמתחמקת ממני ככל שאני מנסה להתקרב אליה. יש דברים שיחמקו מאיתנו. אולי כי צריך הרבה אומץ להסכים לראות אופל, ואולי כי לא תמיד הלב יכול למה שהוא יראה וידע.

יום שישי, 10 בפברואר 2017

אותנטיות וזיוף בטיפול

הבצל שבכה


התמונה המביכה של דרעי נעזר בבצל על מנת להוזיל דמעה או שתיים לשם ריגוש בקמפיין בחירות, הפכה לי את הבטן. אבל לרגע, כשהנחתי את הלעג והציניות בצד, חשבתי על התפקיד שלנו כמטפלים. הבחירה להיות אנושית עם מטופליי, ולא רק לנכוח בתפקיד, לא פעם אינה מסתנכרנת עם המציאות הפנימית בתוכה אני שוהה.
דרעי והבצל

עוד לפני שהגעתי אל הקליניקה, חשתי באפיסת כוחות. זה היה יום שכזה, מהמאתגרים. זה התחיל בבוקר בשיחת טלפון מקרוב משפחה שעורר את דאגתי. זה המשיך ברכב שבחר דווקא באותו יום עמוס להיתקע בשולי הכביש מבלי יכולת לנוע. וכבר כשחשבתי שהיום הזה לא יכול ללכת יותר גרוע, נכנסתי לוויכוח סוער עם חבר. כל שרציתי היה להיות מאחורי היום הארוך הזה.
הדבר האחרון שייחלתי לו היה להיכנס אל הקליניקה, לפגוש ולהכיל אחרים.
כשאני נכנסת למרחב המשותף, לי ולג'ני, בדרך כלל אני נכנסת יחד איתה פנימה. שתינו צוללות למעמקי הנפש. אני מנסה לנכוח שם כל כולי. כשהיא מספרת על משהו ששימח אותה, אני מתחברת לחלקים בתוכי שמכירים את התחושה הזו טוב ומשם מתחברת גם אליה. כשג'ני מדברת על הקושי שלה, אני יודעת להיות שם. אני מכירה בתוכי את התחושות שהיא מנסה לדבר עליהן.
כשג'ני הגיעה באותו ערב לראות אותי, היא הייתה נרגשת. כבר שנה בערך שאנחנו עובדות יחד על תהליך היציאה שלה מהארון מול משפחתה. לאחר שנה כואבת ומלאת חרדות סוף סוף היא עשתה זאת. היא מתיישבת מולי בחיוך נרגש ומשתפת בתחושת ההקלה וההתרגשות שהיא חווה.  אני שומעת אותה. אני מקשיבה לה. אני רוצה להיות איתה שם אבל בו בזמן חשה את ההתנגדות בתוכי. אני לא שם עכשיו. אני עייפה. אני מרגישה שלהיפתח כל כולי אליה יעלה במחיר של נטישה עצמית וניתוק. אני שומעת אותה ומרגישה את ההקלה שלה,  אבל לא מצליחה לגעת בתחושה דומה בתוכי. אני מוותרת על הנסיון להיות אותנטית וכל כולי שם. אני בוחרת לשמור על נפרדות מסוימת ולהיות עבורה מבחוץ. אני שמחה עבורה, גאה בה ואף אומרת לה זאת. אני משתמשת בהתערבויות טיפוליות שמאפשרות לג'ני לחוש את הנוכחות שלי, אך באותו זמן מודעת לכך שאני לא לגמרי איתה שם. אני מרגישה קצת זייפנית. קצת כמו שחקנית שיודעת את התנועות והאינטונציות של הטקסט בעל פה. לרגע אני מרשה לעצמי להפסיק עם ההלקאה העצמית והאשמה המוכרת כל כך ולהיות אנושית. פשוט להיות.
אני חושבת שאולי להשתמש לפעמים בבצל יכול להיות תחליף טוב כשאין מקום לבכי משלנו. כשמסיבה זו או אחרת אני בוחרת שלא להביא את החלקים שפחות נוחים לי כרגע. ואולי הבחירה להיות אנושית ומתוך כך להתמקם רק בתפקיד היא בחירה שגם מכבדת את האחר שיושב מולי?

מה שבטוח שלהפיץ סרטון שמתעד בצל שבוכה במקומנו הוא לא רעיון כל כך טוב.  

יום שבת, 4 בפברואר 2017

הריון ולידה בטיפול


והיי לי אם ואחות

לפעמים הקליניקה שלי מרגישה לי כמו בית מחסה לחסרי בית ביום חורף קר. בית מחסה שמאפשר מקום זמני מבלי לדעת לאן היעד הבא.
לפעמים הקליניקה שלי מרגישה לי כמו בית יתומים. יתומים שחיים לבדם, זה לצד זה, בעולם ובאורח פלא זוכים לביקורי פתע מבחוץ.



לפעמים אני מרגישה שהשעה שלי עם המטופלים לא מבחינה בינינו, ביני לבינם, אלא רק בכמיהתינו המשותפת.
כשאני נפגשת עם יתומים, תיכף אני מרגישה את היתמות שלי מתערבבת שם. התחינה שלהם שמבקשת "היי לי אם ואחות", היי לי בית.
לפעמים הקליניקה שלי מרגישה כמו מרפסת שצופה על נוף. הנוף לעתים סוער ורטוב, ולעתים רגוע יותר ושמשי. כשאנחנו על המרפסת אוחזים ידיים, שוקעים לתוך המראות, נושמים את הקולות, אנו מבקשים להרגיש חלק, להרגיש בית, ולשעה קלה אנו מרגישים ברי מזל להיות חלק מהעולם למרות הכל ובגלל הכל.

השבוע זכיתי ללוות ללידה מישהי קרובה. לאחר שעות ארוכות כנצח, ההמתנה המייסרת ומכאיבה הגיעה לסיומה. בצבוץ ראש, סיבוב צוואר וגוף קטן, אך עוצמתי, שנדמה כי כמעט וסרב לצאת אל העולם, התגלה כתינוק חי והמום שמגלה את עצמו מעבר למנהרת החושך שגזלה ממנו את גן העדן הרחמי הישר אל הסערה שנקראת 'החיים'. 

לצד ההקלה, הרווחה ושמחה גדולה שהנה הגענו לרגע הזה סוף סוף ואפשר להגיד מזל טוב מחויך, אני מסתכלת על התינוק ומרגישה איך מתעוררים בי חלקים שונים.
אני רוצה להגיד לו שלצד ברכת 'ברוך הבא' לעולמנו אני גם קצת מצטערת בשבילו.
אני מצטערת על 'הגירוש מגן העדן', על היציאה אל עולם פחות נאיבי ופחות מוגן ממה שהורגל בתשעת החודשים הקודמים לו. אני מצטערת על שנדון לחיי כמיהה וגעגועים להיות מוחזק, מוגן  ונאהב. אני רוצה להגיד לו שלצד ההזדמנות שניתנה לו לחיות כאן, בתוך גוף מוחזק ומוזן, נגזרה עליו גם גזירה נצחית להתגעגע אל גן העדן. לחיות חיי חיפוש, לרגעים מועטים שישתוו במעט, להחזקה המוחלטת שחווה לפני לידתו.
במעמד ברית המילה מברך המוהל ומבקש 'קיים את הילד הזה לאביו ולאמו'. אני חושבת על האמא, על ההורים, שמחזיקים בתינוק ומקבלים דרכו אישור לקיומם כהורים, אך גם כילדים בעצמם. הצורך שלנו כהורים, וכמטפלות/ים להיות חלק מחיפוש וחלק מהמסע המשותף שלנו כאן כמגורשים. הכמיהה המשותפת לאם ואחות, לבית ולתחושת 'הבן השב הביתה'.

אני חוזרת אל הקליניקה כשזיכרון הלידה חי בתוכי, ומרגישה שלא משנה מה מביא את מטופליי אלי לטיפול. אני רואה את הנרטיב והביוגרפיה כמו צבעי מים לתמונה אחרת, כאשר הסיפור האמיתי מוחבא בתוך הכמיהה הנצחית של 'היי לי אם ואחות' במסע החיפוש הנצחי אחר גן העדן האבוד.    




הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ 


הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,
שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:
אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים   –
הֵיכָן נְעוּרָי?

וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:
נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;
אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –
מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,
הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;
עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –
אֵין לִי דָבָר.

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.


י"ב אדר, תרס"ה.

יום שני, 30 בינואר 2017

טיפול נפשי בשפה שנייה

עברית שפה קשה


כמו לכל מקצוע, גם לעולם הטיפול יש שפה משלו. כל 'מגזר' מביא את הלהג שלו לשפה הכללית. אני, את הכשרותיי עברתי בלונדון. את הטיפול הארוך והמשמעותי שלי כסטודנטית, עברתי עם מטפלת אוסטרית בשפה האנגלית. עם סיום לימודיי, היה נראה לי אך טבעי לטפל באנגלית.
שפה בטיפול נפשי
כששבתי ארצה לפני שנתיים, חששתי מאד מהמפגש בין העולם במקצועי שאני מביאה מאנגליה, השפה הטיפולית באנגלית לבין השפה- שפת האם- העברית.  
מהר מאד הבנתי שלשפה יש תפקיד לא מבוטל בתהליכים. לקח לי זמן להתארגן מול השינוי הדרמטי הזה. זאת הפעם הראשונה בה אני נקראת לטפל בעברית, להציע התערבויות, להיכנס לקשרים ולהביע רגשות, בשפה אתה גדלתי.


עם כל חששותיי, ציפיתי שארגיש קירבה. הרי כל כך הרבה עובר בתוך השפה. תרבות, הסטוריה, הומור, חלומות ופנטזיות משותפים. נוף מוכר עם ניחוח שרק אנחנו נזהה מעצם היותינו שותפים לשפה אחת. חשבתי שלדבר על ניואנסים תרבותיים בשפת האם, ירגיש לי תחושת בית. שמספיק שאביא משפט קצר מ'הגשש החיוור' כדי שזה שמולי יבין אותי בלי הסברים מיותרים. חשבתי שדרך השפה אמצא את החיבור בתוך הפערים שבתוכי ומתוכי אל החברה והעולם.


להפתעתי ההיפך קרה. כל מפגש בעברית הרגיש לי זר, צורם, חודרני, פולשני. נזקקתי לתיווך ששפה שנייה עושה. נזקקתי לשפה זרה כדי שתוכל לתרגם את תהליכי הנפש שלי. מצאתי (ועדיין מוצאת את עצמי) חשופה מול כל מטופל ומטופלת שיושבים מולי. אני מבינה כי אני מרגישה עירומה וחשופה. כי אין לי פרגוד של מילים חדשות, שפה אחרת, שמאחוריה אוכל להסתתר.


ואולי זה המפגש עם הישראליות שמתבטאת דרך השפה שכל כך מאתגרת עבורי. המבט הישיר, השאלה הישירה. יש בנו הישראלים משהו שאינו מתפשר על טיב. אנחנו תמיד מחפשים את הטוב ביותר. גם כדי שחלילה לא נצא פראיירים, אבל גם כי מגיע לנו משהו טוב שיבין אותנו על עומקינו ומורכבותנו. גם בטיפול, אנו מצפים כי המטפל/ת שמולנו יביאו איתם, מעבר למקצועיות שלהם, חכמת חיים ואינטליגנציה גבוהה. אני חווה בפגישות עם המטופלים/ות את עצמי נתונה למבחני פתע. שאלות מתקילות שמבקשות לבדוק האם אני, כמטפלת וכבת אדם, חכמה מספיק.


את כל זה אני מצליחה להבין רק לאחרונה, כאשר מייק, מטופל חדש נכנס אלי לקליניקה. מייק, בחור גרמני שחי בישראל כעשר שנים בתל אביב. כבר ברגעים הראשונים אנחנו מבינים כי כדאי שנתקשר באנגלית, שפה שלשנינו קל יותר לשהות בתוכה. תוך כדי המפגש אני שמה לב שמשהו בי מתרכך. אני מרגישה כי אני מתאמצת פחות כדי לנכוח ולנשום. מייק משתף אותי גם הוא, על ההקלה שיש לו לדבר באנגלית. למרות שזאת שפה שנייה עבורו, יש משהו שדורש פחות מאמץ. כשמייק עוזב את הפגישה הראשונה שלנו, אני דומעת בהקלה. אני ברגע אחד מבינה את הדריכות והמאמץ שהעברית והישראליות דורשים ממני. הישראליות שאני לא יכולה איתה, אך כנראה גם לא בלעדיה. אני מתגעגעת למתווכים. מתגעגעת ליכולת לעמעם מעט את תחושת החשיפה והנראות הבלת נסבלת.


אני מנגבת את הדמעות כדי לקבל את רות, המטופלת הבאה. אני מגלה שאני שמחה לראות אותה למרות ובגלל שעברית שפה קשה.

יום שבת, 21 בינואר 2017

טיפול בטראומה אצל חיילי צה"ל עקב המלחמה בסוריה

דברים שרואים משם

הדי צרורות היריות מעיר המורדים קונטרה שבגבול ישראל –סוריה, נשמעים היטב במרומי הגולן. חיילינו העוסקים בפעילותם שבגבול, נעים בין השקט והקור הצונן של ההרים יחד עם קולות האש מהערים הבוערות, הנמצאות ממש מעבר לגדר הגבול. קונטרה, עיר יחסית שמורה ובשליטה של המורדים, הודפת כל ניסיון של חיילי אסד להיכנס. מדי פעם משלחות של פצועים מהלחימה האכזרית, בתיאום מדוייק עם צה"ל, עושות את דרכן עד הגדר ושם יחידה שמוקצית לכך מכניסה את הפצועים כדי שיקבלו טיפול רפואי הולם בישראל. הפצועים, לעיתים שרופים לבלי הכר, או עם פגיעות פנימיות, מביאים אתם את סיפורי השואה הנמצאים כה רחוק מאיתנו, אך גם במרחק נגיעה. הטיפול בהם מפגיש את חיילינו עם מציאות שמתרחשת בעולם מקביל לנו, מאלצת אותם להיכנס לתוך עולם זה ולו רק למספר שעות.
טיפול ב-PTSD עם חיילי צה"ל

אני יושבת בקליניקה מחכה למפגש הקרוב עם עמיר בדריכות. אינני יודעת למה לצפות. השעות עם עמיר נדמות לפעמים כמשחק וידאו משותף, בו שנינו נעלמים לתוך הסצנות החיות שבמשחק. כשעמיר נכנס לחדר, זכרון הקפה שרק סיימתי לשתות, טמפרטורת החדר כמו תפיסת הזמן והמקום, מטשטשות. עמיר מביא את עולמו המרוטש אלי. אני מרגישה איך תוך דקות ספורות אני נכנסת לתוך השואה שחיה בגופו ונפשו. עמיר סובל מתסמיני פוסט טראומה וכל מפגש מביא אתו את הקולות, המראות והריחות הבלתי נסבלים של שואתו. נראה כי ההפרדה בין העולם, השקט כביכול, שבחוץ, לבין העולם הסוער וההישרדותי הפנימי שלו, לא יכולה להתקיים בו זמנית. אני מרגישה איך אין באפשרותי לצפות במה שקרה בתוך עמיר מבחוץ. המפגש עם הצלקות והמראות שהוא מביא מתוך הזיכרונות והחוויות החיים כל כך בתוכו, מאלצת אותי לחבור אל שטח הלחימה. אנחנו נכנסים וצוללים יחד. מאזינים להדי הפיצוצים הנשמעים קרוב כל כך, מריחים את עשן השרפות ושומעים את זעקת הפצועים. אנחנו נאחזים זה בזו ומריחים את ריח הדם החזק כל כך. סוף השעה המשותפת שלנו מתקרבת. במאמצים אנחנו מוצאים את הדרך חזרה, לא נפרדים לחלוטין מהמתרחש בתוכנו. אנחנו מסתכלים זה בזו לפני הפרידה ויודעים שכל מילה שתיאמר, כל אינטרפטציה, תהיה ניסיון להיאחז בנפרדות שבין שני העולמות שגדר מוצבת ביניהם. אני יודעת בתוכי שעמיר מרגיש שאני מבינה את שפתו האילמת. הוא יוצא לחיים שבחוץ כאשר חזותו מסתירה את כל הדי המלחמה המתרחשת בתוכו.
לוחמת צה"ל

בעבודה עם טראומה ובכלל במפגש עם כאב עמוק של האחר, ישנה פנטזיה להשאיר את הכאב מעברו השני של הגדר, להשאיר אותו אצל האדם הסובל. לפעמים, בעזרת נפלאות הדיסוציאציה, אנו מצליחים להעמיד פנים שבאמת כאבו של האחר שרק פגשנו שייך לו בלבד. הנפרדות הזאת מוסיפה לתחושת הניכור והבדידות שחווה המתמודד, התחושה הבלתי נסבלת ש'זר לא יבין זאת' ולא יוכל להיכנס לתוך עולמו. כאשר אני יושבת ומאפשרת לעמיר להכניס אותי לתוך שואתו הפנימית, אני נעשית באחת שותפה וחלק. גם בסיום המפגש כאשר דרכינו נפרדות ואני פונה לפגישה הבאה, חלקים ממנו נשארים חיים בתוכי כמו שאני רוצה להאמין שחלקים ממני נספגים גם הם אצלו והם מה שאולי מאפשרים מקום לתנועה ונשימה.

הפצועים מפוזרים בין בתי החולים עין זיוון ואפילו רמב"ם שבחיפה. תחת שמירה רציפה הם מקבלים טיפול רפואי וכשהם שיוצאים מכלל סכנה והטיפול מגיע לסיומו הם מובלים בחזרה אל הגבול הצפוני. רגע לפני שהחיילים מעבירים אותם חזרה אל מעבר לגבול הסורי לידי המורדים, בעיניים מתחננות הם מודים ומפצירים שיתנו להם להישאר. אך שני הצדדים יודעים כי למרות השואה שממשיכה להתרחש במדינתם, עליהם לעזוב את ישראל. החיילים והמחלימים נפרדים. כל אחד לעולמו, כאשר גם החייל וגם הסורי יודעים שחייהם כבר לעולם לא יהיו נפרדים לחלוטין. שמשהו מהשקט ילך אתם, ומשהו מהתופת יישאר כאן.

יום ראשון, 15 בינואר 2017

הבחירה להיות מטפלת

לבו של מנהיג

מאיר בנאי

"אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות" (פרקי אבות)
קשה לתת למישהו שנגע בכל כך הרבה אנשים ללכת. לא הכרתי אותם אישית, אפילו לא את כל יצירותיהם. ועדיין כשאנשים ידועים שהיו כאן והשאירו חותמם על אלפים ויותר, כאלו שחוללו שינוי במשהו למישהו דרך קולם, או לבם, ההתקשרות שנוצרה עמם מצריכה התארגנות אחרת כשהם נעלמים.
לאורך כל ההיסטוריה נגלה כי אנשים פורצי דרך כמו רבי נחמן, אריסטו ואף ישו, מנהיגים משמעותיים שחוללו שינויים בתפיסה והשפיעו עמוקות על ההמונים, מתו בגיל צעיר (בשנות השלושים לחייהם). נראה כאילו דחסו אל שנותיהם עשייה שיכולה הייתה להספיק לאחר במשך כמה מאות שנות חיים.
להנהגה יש מחיר, ולעיתים מחיר כבד. היא לא פעם מגיעה על חשבון החיים האישיים של המנהיג, על חשבון רצונותיו האישיים, על חשבון חייו. כמטפלים, חלקנו לפחות, לא פעם נכנסים למשבצת ההנהגה. זה לא בהכרח קורה מתוך בחירה. הדרך נפתחת ויוצרת אותך. אנשים נכנסים לתוך חייך גם בלא ידיעתך. אחרים מחכים להשראה ומקווים לקבל את זה דרכך. מבלי לשים לב, מתחילה ההפנמה כי אם חשבת שחייך הם אישיים ופרטיים, טעית. כי בסוף יום כשעזבת את הקליניקה, כל אותם האנשים שפגשת, כל אותם האנשים שקראו אותך, הם מתלווים אליך. הם לא נעלמים כאשר חדר הקליניקה נסגרת או כשההרצאה מסתיימת. וכשהם הולכים אל ביתם, את או אתה מתלווים אליהם בליבם ובמחשבתם, מהדהדים את קיומכם ללא הרף.
הבחירה להיות מטפל/ת, היא גם הבחירה להיות בשרות, להיות עבור האחרים. האם ישנה בחירה שם בכלל? האם הבחירה לפתוח ולהיפתח, לחלוק את ליבינו ואת זמננו עם האחרים חייבת להגיע על חשבון חיינו? אני לא בטוחה כי נמצא תשובה ברורה לכך.
כשהייתי נערה הוריי נפרדו. אחיי היו אז צעירים מאד וכך נשארנו תשעה ילדים עם אמי. אני זוכרת שמאד הוטרדתי מה יהיה אם משהו חלילה יקרה לה.
מי יגדל את כל הילדים?
מי ייקח אחריות על כל התינוקות?
ופניתי לאחד מדודיי, שכבר אז היה רב ושיתפתי אותו בדאגה שלי. התשובה שענה לי עד היום מהדהדת בתוכי-
"כשיש אנשים שזקוקים לך, וכשיש לך תפקיד משמעותי בחייהם, התפקיד שלך שומר אותך בחיים עבורם. הבחירה לפתוח את לבך לעולם, להמוני אחרים, להיות חלק משפיע על חייהם והתפתחותם, היא גם עולה לך בחייך אך גם היא זאת שמקיימת אותך".
ובאמת אפשר לראות כי לצד המנהיגים שעזבו את עולמנו צעירים, ישנם המוני מנהיגים שנותנים מעצמם ולבם לעולם עד רגעיהם האחרונים במלאת חייהם.
"אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות" – שנבחר לתת מתוך אהבת השליחות ולא מתוך בחירות שמרחיקות אותנו מלבינו.  
יעל שחר – פסיכותרפיה גופנית התייחסותית

יום שבת, 7 בינואר 2017

'הילד של כולנו'

'הילד של כולנו'


בשבוע של ססמאות, טעינה קוטבית של טוב מול רע, של אשם או זכאי, של צדק מול עוול, הביטוי 'הילד של כולנו' הופרח הרבה לאוויר. מניחה שרובינו נתקלנו בשיח שנוצר בעקבות פסק הדין של אותו חייל. מצד אחד יש משהו יפה בזימון להתבונן אל אחד מבני עמינו ממבט של ערבות הדדית אך ייתכן כי אם אכן נסכים, באמת ובתמים, להתבונן על עצמינו כעל איברים המחוברים לאותו הגוף, נזהה את רמת הפציעה שאנו סובלים ממנה, אך גם נגלה את 'מוריד הגשם' שבתוכנו.


על פי השמועה, את סיפורו של 'מוריד הגשם', נהג יונג לספר בסמינרים. וכך הסיפור:


היה הייתה עיירה בפרבריה של סין אשר סבלו מבצורת איומה. 'מוריד הגשם' אשר נשלח אל העיירה לסייע, הגיע לאחר מסע מהקצה האחר של המדינה. עם הגעתו כל זקני העיירה התגודדו סביבו, וכל שביקש 'מוריד הגשם' היה לקבל בקתה שקטה בה יוכל להיות לבדו. אכן הוקצתה לו בקתה בה התבודד שלושה ימים ושלושה לילות בזמן שזקני העיירה מצפים לו חסרי סבלנות מחוצה לה. ביום השלישי כאשר החל לרדת הגשם, יצא 'מוריד הגשם' את הבקתה.
נרגשים ומלאי הכרת תודה נגשו אליו הזקנים ושאלו: "מה עשית?"
"כלום", השיב.
"איך הצלחת להביא אלינו את הגשמים לאחר בצורת איומה?"...
"אני לא יודע לגבי זה" ענה מוריד הגשם, "אך מהמקום ממנו אני מגיע, אנשים חיים לפי הטאו, אנו שומרים על האיזון של הטאו, כך שישנם אנשים עצובים וישנם שמחים, תינוקות נולדים ואחרים מתים, השמש זורחת והגשם מגיע. כאשר הגעתי אל עיירתכם הרגשתי לגמרי מחוץ לאיזון. לא יכולתי לחשוב בבהירות או לנוח. נזקקו לי שלושה ימים ושלושה לילות כדי להחזיר את האיזון הפנימי שלי".


לו מוריד הגשם היה מגיע לעירינו, מה היה נדרש ממנו כדי להחזיר את האיזון?


ייתכן כי אם נאמץ לרגע את הראייה של מוריד הגשם, נרפה מן האחיזה הפולארית שלנו של שחור ולבן, צדיק ורשע, נגלה כי כל בעיותינו בחיים הללו נובעות מחוסר איזון. וכאשר ישנו חוסר איזון, המערכת מתחילה לחלות. נגעים מתפשטים, כאבים עולים. פצעים לא מוגלדים מזדהמים.

מוריד הגשם

ואם נתבונן על המטופלים שמגיעים אלינו מתוך כאבם, ולרגע נניח לתיאוריות 'האבא והאמא' בצד, ונרפה מהרצון להבין מה קדם למה ומה הוליד את מה, ונתבונן במי שיושב מולנו כעל מערכת שיצאה מאיזון. ונתבונן על הקשר שלנו כעל מערכת לא מאוזנת, ונתרחק מעט עם עדשת הזום ונתבונן על הקהילה שממנה מגיע המטופל שיצאה מאיזון, ונרחיק עוד ונזהה כי המערכת הקולקטיבית שלנו כולה יצאה מאיזון. אולי אם נסכים להבין את זה בעומק ההכרה, כי אנו אכן מערכת אחת לא מאוזנת, נבין את התשובה לבעיה. נבין כי המסעות שאנו עושים בתוכינו, ועם המטופלים שלנו אינם אלא להחזיר את האיזון שאבד לנו.


אם נסכים להתבונן ב'ילד של כולנו' כאל ביטוי לחוסר האיזון שאנו נמצאים בו, בו אבדנו את כוכב הצפון שלנו, כאשר אין מתווה ברור 'מאין באנו ולאן אנו הולכים', נבין כי עבודה רבה מוטלת עלינו. לא בשונה מ'מוריד הגשם', עבודתנו לא חייבת לצאת אל הרחובות, היא אינה מתבטאת בהכרח בהנפת שלטים או בהשמעת קולות זועמים. היא מתבטאת בהסכמה למצוא מקום בה נוכל לאפשר לאיזון לחזור. מקום בו נוכל לנשום ולווסת את הגוף שמכיל בתוכו איברים רבים שונים ואף מנוגדים. מקום שמוכן לקחת אחריות כי כשלך כואב ותקוע, ביכולתי להשפיע מתוכי עליך מתוך ההסכמה כי אין אנו באמת נפרדים. כי כשאצלך השמש זורחת ייתכן ואצלי היא שוקעת, אך שנינו נמצאים באותו השדה ועליך להזכיר לי את הזריחה ועלי להזכיר לך את השקיעה.

"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה" (הרב קוק, ערפילי הטוהר ל"ט)

יום שני, 2 בינואר 2017

מרחב מעברי

מעברים


תמיד אהבתי את תקופת הקריסמס והשנה החדשה באירופה. נדמה לי שהעובדה שבחג זה, אנו היהודים, לא היינו קרבנות וגם לא מנצחים, מסייעת לי להנות ממנו בלב קל יותר. חגיגה צבעונית ללא תזכורות של מעטים מול רבים, צדיקים מול רשעים. סתם חוגגים. גם בלי להבין את מה ואת מי.
המרחב המעברי

לפני שבוע וחצי החלטתי לנסוע לבקר את לונדון, בפעם ראשונה מאז עזבתי אותה לפני כשנתיים, ולהצטרף לעיר החוגגת. כשהגעתי לביקורת הדרכונים בשדה הלונדוני, מיד ידעתי שמשהו אינו כשורה. המחשב העלה שלפני מספר שנים שהיתי מעל המותר באנגליה והוחלט לעכב אותי. לאחר חקירה מתישה שבה נדמה היה כי האמינו לי החוקרים שבכוונתי לשוב לישראל לאחר שבוע, הוחזקתי בחדר מעבר עד שיגיעו להחלטה לגבי (אגב, חדר מעבר זו מילה מעודנת לחדר מעצר). בחדר ישב פליט עיראקי, ורק לאחר שהגיעה 'נאגלה' של עוד כעשרה פליטים ביימתי התקף פניקה שהעביר אותי היישר לחדר בו מוחזקות הנשים.
הפליט העיראקי (לפני שעברתי לחדר הנשים), שהיה כנראה חרד ממצבו, או שפשוט שמח שיש אתו בת אדם בחדר והוא לא לבדו מול ארבע קירות, בחר לספר לי את סיפורו. אני, שמבינה ערבית בסיסית, הצלחתי להבינו במאמץ מה למרות הלהג העיראקי הכבד. אולי הבנתי אותו כי הוא דיבר בעיקר מלבו ולא רק משפתו. ישבנו כשלרגע חלקנו סיטואציה דומה וגם הזויה של שהייה במרחב ביניים. מרחב של 'לא כאן ולא שם' אך בעיקר במרחב של לא נודע. לאחר כמה שעות הגיעו ליידע אותי שהתקבלה ההחלטה לשלוח אותי הביתה אך היה עלי להמתין לטיסה הבאה שתצא לישראל. היו לי שם מספיק מידי שעות ללא נייד או הסחות דעת כדי לשהות בתוך מצב הביניים הזה. כמה מוזר להיות מוחזק בטריטוריה אפורה. כשאין יציאה אך גם אין כניסה.
אני מכירה את התחושה הזאת. תחושה של תקיעות גדולה, כשהטיפול תקוע או כשמערכת היחסים מגיעה למבוי שנראה סתום. מצב של שיתוק כשלא ברור איך עוברים אותו ואם כן, לאן מגיעים. יש משהו כל כך לא נח במצב הזה. על מה סומכים כשנמצאים שם? איך נשארים בתוך עולם מעברי מבלי להתנתק לגמרי? זה נראה לי בלתי אפשרי לנכוח, אולי רק באופן חלקי ממש, במצב בו אין אחיזה ממשית בשלט המהבהב של היציאה מהתקיעות.
להבדיל, כאשר אני צופה (לעתים נדירות מאד) בתכניות ריאליטי של מוזיקה, אני מרגישה איך הלחץ גומר לי את כל האוויר. האווירה של הרגע שלפני סיום ספירת הקולות, מתח שנבנה לקראת השאלה 'מי יוכרז המנצח הגדול בגמר?' אף פעם לא למדתי איך להנות באמת מתכניות מסוג זה. רגעי ההמתנה שלאחר ביצוע השיר ועד להכרזת הניצחון או הכישלון, אילו רגעים שבעיניי הם בלתי נסבלים. מה מחזיק את הרצף בין מה שהיה לבין מה שיהיה בתוך אי הוודאות?
הדרמה של לונדון מתגמדת כאשר מספר ימים אחרי שנחתתי חזרה ארצה, משפחה שיקרה מאוד ללבי חוותה אבדן לא צפוי של אחד מבני ביתם. במשך מספר ימים (בעקבות עניין חוקי), היה 'מתם מוטל לפניהם', מושג המתאר את המצב שבין הפטירה ועד הקבורה. זהו מצב הביניים הכי קיצוני וקשה שאפשר לחוות. נפעמתי לגלות את עוצמת הרוח של המשפחה שהחזיקה דקה אחר דקה בעולם שנמצא בין העולמות. כשהיקיר איננו אך גם לא נעלם מכאן לגמרי. ואולי דרכם מצאתי כי בכדי להצליח לעבור את הבלתי נסבלות של ההמתנה הנוראית הזאת, אין מרשם או פטנט כי אם לב שמוכן לחיות כל דקה בדקה בתוך הכאב והתקיעות ששייך לעולם שנתחם בין שני עולמות.
מאחלת שנה אזרחית טובה יותר ומשוחררת יותר!
יעל שחר, פסיכותרפסיטית גופנית התייחסותית