דברים שרציתי לא לראות
כשהייתי ילדה היה לי חלום שחזר על עצמו. הייתי חולמת אותי בשדה פתוח רצה בין הפרחים. כשמרחוק חיכה לי איש זקן שרצה לגלות לי סוד. הייתי רצה בהתרגשות עד אליו והוא היה לוחש לי באוזן משהו ונעלם. וכך הייתי מתעוררת כל פעם מנסה להיזכר מה היה בלחישתו אך הזיכרון בחמקמותו היה מתמוסס ברגע שפקחתי את עיניי. הייתי מבטיחה לעצמי שבפעם הבאה כשיבוא הזקן לבקר אותי אזכור את החלק הכי חשוב שבחלום. עד היום אני לפעמים תוהה מה היה בלחישתו שהרגישה משמעותית כל כך עבורי ועדיין נעלמה ממני.
מריאן, אשה קשת יום, בדיוק חגגה 50 כאשר באה לראות אותי. הקליניקה ממוקמת בשכונת מצוקה כחצי שעה מלונדון. מריאן מגיעה אלי עם קשיים מרובים. גופה כואב מהפיברומיאלגיה שהיא סובלת ממנה. היא מרגישה לכודה בתוך גופה ומצפה שדרך התייחסות לגוף אוכל 'לתקן' עבורה את גופה שתוקף את עצמו.
כשאני יושבת עם מריאן אני מרגישה כי אין היא מוכנה לקחת אחריות על הכאבים שהיא נושאת וכי היא עדיין לא מוכנה להתבונן על מה שקורה עמוק יותר בתוך נפשה. כאשר אני מנסה להעמיק את העבודה היא הודפת ומנסה להשאר רק עם כאבי הגוף.
אני משתפת אותה כי נדמה לי וכאבי הגוף שלה משקפים את כאבי הנפש. ואני חושבת שכדי לעזור לה נצטרך לפרום מעט את מה שקורה פנימה בתוכה. לאט לאט היא נפתחת. רגשות קשים עולים וסיפור על אובדנים במשפחה מתגלים. הרבה דמעות ובכי נכנסים לתוך הפגישות שלנו. עד שאנחנו שוב נתקעות. הכאבים תופסים לנו חלק נכבד מהמרחב.
אני מרגישה כי אנחנו מתקרבות למשהו, אך עדיין לא מזהה מה צפוי לעלות.
שבוע אחד מריאן נכנסת נסערת. היא מספרת כי ביתה בת השמונה עשרה פגעה בה עמוקות. "איך היא מסוגלת ככה להכאיב לי" מריאן מיבבת. אני מרגישה כי מריאן כל כך שקועה בתוך החוויה שלה עד שאינה מסוגלת לראותכיצד התנהגותה משפיעה על ביתה.
אני מציעה להתבונן גם על החלק שלה בדינמיקה המורכבת שלהן.
לפתע משהו מוזר קורה. מריאן משתתקת לרגע ולאחר מכן נכנסת להיסטריה. "אני לא רואה כלום". בתחילה חשבתי כי היא מדברת באופן מטאפורי. אך אני מבינה מתוך ההיסטריה והמצוקה שמריאן חווה עיוורון והיא מבקשת שאזמין לה אמבולנס. לאחר כמה שעות מריאן מתקשרת לעדכן כי הראייה חזרה והרופא סבור כי מדובר בהתקף חרדה.
כשאנחנו נפגשות אני מנסה לעבד עם מריאן את החוויה שעברה ועברנו. "יכול להיות שיש משהו שקשה מידי לראות?" אני מציעה. מריאן פורצת בבכי. לראשונה היא מספרת את הסוד הנורא שהיא סוחבת. כאשר ביתה היתה בת ארבע-עשרה בעלה, אבי ילדיה, ניצל אותה מינית במשך תקופה ארוכה. מריאן לא ידעה על כך אלא רק שנתיים אחרי, כאשר הבת חוותה משבר ופתחה את הסיפור. כמובן שבני הזוג נפרדו והוא אף הורשע. מריאן מזדעקת "אבל באמת שלא ראיתי כלום.. לא ידעתי. לו הייתי יודעת, את חושבת שהייתי נותנת לזה לקרות? איזו אמא אני שלא רואה מה קורה לילדה שלה".
אני מרגישה איך חמלה גדולה יוצאת ממני אליה, אך יחד עם זאת אני לא יכולה שלא לשמוע מחשבה חולפת, שכנראה כשלא רוצים לראות משהו אז פשוט לא רואים. את התקופה הקרובה העברנו בעיבוד של הטראומה הזאת. עיבדנו את העיוורון ואת ההתפקחות. ורק לאחר זמן יכולנו להכניס למקומות הללו יותר קבלה וחמלה עצמית.
הפיברומאלגיה לא נרפאה. הגוף המשיך לתקוף ולהכאיב, אך הדחיסות קצת השתחררה. הכאבים הפכו להיות מעט פחות אינטנסיביים ועם קצת יותר הפוגות. אולי לא תמיד מספיק להסכים לראות כדי להבריא. חושבת על הזקן והחלום. על לחישת הסוד שמתחמקת ממני ככל שאני מנסה להתקרב אליה. יש דברים שיחמקו מאיתנו. אולי כי צריך הרבה אומץ להסכים לראות אופל, ואולי כי לא תמיד הלב יכול למה שהוא יראה וידע.
