יעל שחר

יעל שחר
פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית

יום שישי, 24 בפברואר 2017

פיברומיאלגיה ופסיכותרפיה גופנית

דברים שרציתי לא לראות



כשהייתי ילדה היה לי חלום שחזר על עצמו. הייתי חולמת אותי בשדה פתוח רצה בין הפרחים. כשמרחוק חיכה לי איש זקן שרצה לגלות לי סוד. הייתי רצה בהתרגשות עד אליו והוא היה לוחש לי באוזן משהו ונעלם. וכך הייתי מתעוררת כל פעם מנסה להיזכר מה היה בלחישתו  אך הזיכרון בחמקמותו היה מתמוסס ברגע שפקחתי את עיניי. הייתי מבטיחה לעצמי שבפעם הבאה כשיבוא הזקן לבקר אותי אזכור את החלק הכי חשוב שבחלום. עד היום אני לפעמים תוהה מה היה בלחישתו שהרגישה משמעותית כל כך עבורי ועדיין נעלמה ממני.

מריאן, אשה קשת יום, בדיוק חגגה 50 כאשר באה לראות אותי. הקליניקה ממוקמת בשכונת מצוקה כחצי שעה מלונדון. מריאן מגיעה אלי עם קשיים מרובים. גופה כואב מהפיברומיאלגיה שהיא סובלת ממנה. היא מרגישה לכודה בתוך גופה ומצפה שדרך התייחסות לגוף אוכל 'לתקן' עבורה את גופה שתוקף את עצמו.
כשאני יושבת עם מריאן אני מרגישה כי אין היא מוכנה לקחת אחריות על הכאבים שהיא נושאת וכי היא עדיין לא מוכנה להתבונן על מה שקורה עמוק יותר בתוך נפשה. כאשר אני מנסה להעמיק את העבודה היא הודפת ומנסה להשאר רק עם כאבי הגוף.
אני משתפת אותה כי נדמה לי וכאבי הגוף שלה משקפים את כאבי הנפש. ואני חושבת שכדי לעזור לה נצטרך לפרום מעט את מה שקורה פנימה בתוכה. לאט לאט היא נפתחת. רגשות קשים עולים וסיפור על אובדנים במשפחה מתגלים. הרבה דמעות ובכי נכנסים לתוך הפגישות שלנו. עד שאנחנו שוב נתקעות. הכאבים תופסים לנו חלק נכבד מהמרחב.
אני מרגישה כי אנחנו מתקרבות למשהו, אך עדיין לא מזהה מה צפוי לעלות.
שבוע אחד מריאן נכנסת נסערת. היא מספרת כי ביתה בת השמונה עשרה פגעה בה עמוקות. "איך היא מסוגלת ככה להכאיב לי" מריאן מיבבת. אני מרגישה כי מריאן כל כך שקועה בתוך החוויה שלה עד שאינה מסוגלת לראותכיצד התנהגותה משפיעה על ביתה.
אני מציעה להתבונן גם על החלק שלה בדינמיקה המורכבת שלהן.
לפתע משהו מוזר קורה. מריאן משתתקת לרגע ולאחר מכן נכנסת להיסטריה. "אני לא רואה כלום". בתחילה חשבתי כי היא מדברת באופן מטאפורי. אך אני מבינה מתוך ההיסטריה והמצוקה שמריאן חווה עיוורון והיא מבקשת שאזמין לה אמבולנס. לאחר כמה שעות מריאן מתקשרת לעדכן כי הראייה חזרה והרופא סבור כי מדובר בהתקף חרדה.
כשאנחנו נפגשות אני מנסה לעבד עם מריאן את החוויה שעברה ועברנו. "יכול להיות שיש משהו שקשה מידי לראות?" אני מציעה. מריאן פורצת בבכי. לראשונה היא מספרת את הסוד הנורא שהיא סוחבת. כאשר ביתה היתה בת ארבע-עשרה בעלה, אבי ילדיה, ניצל אותה מינית במשך תקופה ארוכה. מריאן לא ידעה על כך אלא רק שנתיים אחרי, כאשר הבת חוותה משבר ופתחה את הסיפור. כמובן שבני הזוג נפרדו והוא אף הורשע. מריאן מזדעקת "אבל באמת שלא ראיתי כלום.. לא ידעתי. לו הייתי יודעת, את חושבת שהייתי נותנת לזה לקרות? איזו אמא אני שלא רואה מה קורה לילדה שלה".
אני מרגישה איך חמלה גדולה יוצאת ממני אליה, אך יחד עם זאת אני לא יכולה שלא לשמוע מחשבה חולפת, שכנראה כשלא רוצים לראות משהו אז פשוט לא רואים. את התקופה הקרובה העברנו בעיבוד של הטראומה הזאת. עיבדנו את העיוורון ואת ההתפקחות. ורק לאחר זמן יכולנו להכניס למקומות הללו יותר קבלה וחמלה עצמית.
הפיברומאלגיה לא נרפאה. הגוף המשיך לתקוף ולהכאיב, אך הדחיסות קצת השתחררה.  הכאבים הפכו להיות מעט פחות אינטנסיביים ועם קצת יותר הפוגות. אולי לא תמיד מספיק להסכים לראות כדי להבריא. חושבת על הזקן והחלום. על לחישת הסוד שמתחמקת ממני ככל שאני מנסה להתקרב אליה. יש דברים שיחמקו מאיתנו. אולי כי צריך הרבה אומץ להסכים לראות אופל, ואולי כי לא תמיד הלב יכול למה שהוא יראה וידע.

יום שישי, 10 בפברואר 2017

אותנטיות וזיוף בטיפול

הבצל שבכה


התמונה המביכה של דרעי נעזר בבצל על מנת להוזיל דמעה או שתיים לשם ריגוש בקמפיין בחירות, הפכה לי את הבטן. אבל לרגע, כשהנחתי את הלעג והציניות בצד, חשבתי על התפקיד שלנו כמטפלים. הבחירה להיות אנושית עם מטופליי, ולא רק לנכוח בתפקיד, לא פעם אינה מסתנכרנת עם המציאות הפנימית בתוכה אני שוהה.
דרעי והבצל

עוד לפני שהגעתי אל הקליניקה, חשתי באפיסת כוחות. זה היה יום שכזה, מהמאתגרים. זה התחיל בבוקר בשיחת טלפון מקרוב משפחה שעורר את דאגתי. זה המשיך ברכב שבחר דווקא באותו יום עמוס להיתקע בשולי הכביש מבלי יכולת לנוע. וכבר כשחשבתי שהיום הזה לא יכול ללכת יותר גרוע, נכנסתי לוויכוח סוער עם חבר. כל שרציתי היה להיות מאחורי היום הארוך הזה.
הדבר האחרון שייחלתי לו היה להיכנס אל הקליניקה, לפגוש ולהכיל אחרים.
כשאני נכנסת למרחב המשותף, לי ולג'ני, בדרך כלל אני נכנסת יחד איתה פנימה. שתינו צוללות למעמקי הנפש. אני מנסה לנכוח שם כל כולי. כשהיא מספרת על משהו ששימח אותה, אני מתחברת לחלקים בתוכי שמכירים את התחושה הזו טוב ומשם מתחברת גם אליה. כשג'ני מדברת על הקושי שלה, אני יודעת להיות שם. אני מכירה בתוכי את התחושות שהיא מנסה לדבר עליהן.
כשג'ני הגיעה באותו ערב לראות אותי, היא הייתה נרגשת. כבר שנה בערך שאנחנו עובדות יחד על תהליך היציאה שלה מהארון מול משפחתה. לאחר שנה כואבת ומלאת חרדות סוף סוף היא עשתה זאת. היא מתיישבת מולי בחיוך נרגש ומשתפת בתחושת ההקלה וההתרגשות שהיא חווה.  אני שומעת אותה. אני מקשיבה לה. אני רוצה להיות איתה שם אבל בו בזמן חשה את ההתנגדות בתוכי. אני לא שם עכשיו. אני עייפה. אני מרגישה שלהיפתח כל כולי אליה יעלה במחיר של נטישה עצמית וניתוק. אני שומעת אותה ומרגישה את ההקלה שלה,  אבל לא מצליחה לגעת בתחושה דומה בתוכי. אני מוותרת על הנסיון להיות אותנטית וכל כולי שם. אני בוחרת לשמור על נפרדות מסוימת ולהיות עבורה מבחוץ. אני שמחה עבורה, גאה בה ואף אומרת לה זאת. אני משתמשת בהתערבויות טיפוליות שמאפשרות לג'ני לחוש את הנוכחות שלי, אך באותו זמן מודעת לכך שאני לא לגמרי איתה שם. אני מרגישה קצת זייפנית. קצת כמו שחקנית שיודעת את התנועות והאינטונציות של הטקסט בעל פה. לרגע אני מרשה לעצמי להפסיק עם ההלקאה העצמית והאשמה המוכרת כל כך ולהיות אנושית. פשוט להיות.
אני חושבת שאולי להשתמש לפעמים בבצל יכול להיות תחליף טוב כשאין מקום לבכי משלנו. כשמסיבה זו או אחרת אני בוחרת שלא להביא את החלקים שפחות נוחים לי כרגע. ואולי הבחירה להיות אנושית ומתוך כך להתמקם רק בתפקיד היא בחירה שגם מכבדת את האחר שיושב מולי?

מה שבטוח שלהפיץ סרטון שמתעד בצל שבוכה במקומנו הוא לא רעיון כל כך טוב.  

יום שבת, 4 בפברואר 2017

הריון ולידה בטיפול


והיי לי אם ואחות

לפעמים הקליניקה שלי מרגישה לי כמו בית מחסה לחסרי בית ביום חורף קר. בית מחסה שמאפשר מקום זמני מבלי לדעת לאן היעד הבא.
לפעמים הקליניקה שלי מרגישה לי כמו בית יתומים. יתומים שחיים לבדם, זה לצד זה, בעולם ובאורח פלא זוכים לביקורי פתע מבחוץ.



לפעמים אני מרגישה שהשעה שלי עם המטופלים לא מבחינה בינינו, ביני לבינם, אלא רק בכמיהתינו המשותפת.
כשאני נפגשת עם יתומים, תיכף אני מרגישה את היתמות שלי מתערבבת שם. התחינה שלהם שמבקשת "היי לי אם ואחות", היי לי בית.
לפעמים הקליניקה שלי מרגישה כמו מרפסת שצופה על נוף. הנוף לעתים סוער ורטוב, ולעתים רגוע יותר ושמשי. כשאנחנו על המרפסת אוחזים ידיים, שוקעים לתוך המראות, נושמים את הקולות, אנו מבקשים להרגיש חלק, להרגיש בית, ולשעה קלה אנו מרגישים ברי מזל להיות חלק מהעולם למרות הכל ובגלל הכל.

השבוע זכיתי ללוות ללידה מישהי קרובה. לאחר שעות ארוכות כנצח, ההמתנה המייסרת ומכאיבה הגיעה לסיומה. בצבוץ ראש, סיבוב צוואר וגוף קטן, אך עוצמתי, שנדמה כי כמעט וסרב לצאת אל העולם, התגלה כתינוק חי והמום שמגלה את עצמו מעבר למנהרת החושך שגזלה ממנו את גן העדן הרחמי הישר אל הסערה שנקראת 'החיים'. 

לצד ההקלה, הרווחה ושמחה גדולה שהנה הגענו לרגע הזה סוף סוף ואפשר להגיד מזל טוב מחויך, אני מסתכלת על התינוק ומרגישה איך מתעוררים בי חלקים שונים.
אני רוצה להגיד לו שלצד ברכת 'ברוך הבא' לעולמנו אני גם קצת מצטערת בשבילו.
אני מצטערת על 'הגירוש מגן העדן', על היציאה אל עולם פחות נאיבי ופחות מוגן ממה שהורגל בתשעת החודשים הקודמים לו. אני מצטערת על שנדון לחיי כמיהה וגעגועים להיות מוחזק, מוגן  ונאהב. אני רוצה להגיד לו שלצד ההזדמנות שניתנה לו לחיות כאן, בתוך גוף מוחזק ומוזן, נגזרה עליו גם גזירה נצחית להתגעגע אל גן העדן. לחיות חיי חיפוש, לרגעים מועטים שישתוו במעט, להחזקה המוחלטת שחווה לפני לידתו.
במעמד ברית המילה מברך המוהל ומבקש 'קיים את הילד הזה לאביו ולאמו'. אני חושבת על האמא, על ההורים, שמחזיקים בתינוק ומקבלים דרכו אישור לקיומם כהורים, אך גם כילדים בעצמם. הצורך שלנו כהורים, וכמטפלות/ים להיות חלק מחיפוש וחלק מהמסע המשותף שלנו כאן כמגורשים. הכמיהה המשותפת לאם ואחות, לבית ולתחושת 'הבן השב הביתה'.

אני חוזרת אל הקליניקה כשזיכרון הלידה חי בתוכי, ומרגישה שלא משנה מה מביא את מטופליי אלי לטיפול. אני רואה את הנרטיב והביוגרפיה כמו צבעי מים לתמונה אחרת, כאשר הסיפור האמיתי מוחבא בתוך הכמיהה הנצחית של 'היי לי אם ואחות' במסע החיפוש הנצחי אחר גן העדן האבוד.    




הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ 


הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,
שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:
אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים   –
הֵיכָן נְעוּרָי?

וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:
נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;
אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –
מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,
הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;
עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –
אֵין לִי דָבָר.

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.


י"ב אדר, תרס"ה.