יעל שחר

יעל שחר
פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית

יום שישי, 10 בפברואר 2017

אותנטיות וזיוף בטיפול

הבצל שבכה


התמונה המביכה של דרעי נעזר בבצל על מנת להוזיל דמעה או שתיים לשם ריגוש בקמפיין בחירות, הפכה לי את הבטן. אבל לרגע, כשהנחתי את הלעג והציניות בצד, חשבתי על התפקיד שלנו כמטפלים. הבחירה להיות אנושית עם מטופליי, ולא רק לנכוח בתפקיד, לא פעם אינה מסתנכרנת עם המציאות הפנימית בתוכה אני שוהה.
דרעי והבצל

עוד לפני שהגעתי אל הקליניקה, חשתי באפיסת כוחות. זה היה יום שכזה, מהמאתגרים. זה התחיל בבוקר בשיחת טלפון מקרוב משפחה שעורר את דאגתי. זה המשיך ברכב שבחר דווקא באותו יום עמוס להיתקע בשולי הכביש מבלי יכולת לנוע. וכבר כשחשבתי שהיום הזה לא יכול ללכת יותר גרוע, נכנסתי לוויכוח סוער עם חבר. כל שרציתי היה להיות מאחורי היום הארוך הזה.
הדבר האחרון שייחלתי לו היה להיכנס אל הקליניקה, לפגוש ולהכיל אחרים.
כשאני נכנסת למרחב המשותף, לי ולג'ני, בדרך כלל אני נכנסת יחד איתה פנימה. שתינו צוללות למעמקי הנפש. אני מנסה לנכוח שם כל כולי. כשהיא מספרת על משהו ששימח אותה, אני מתחברת לחלקים בתוכי שמכירים את התחושה הזו טוב ומשם מתחברת גם אליה. כשג'ני מדברת על הקושי שלה, אני יודעת להיות שם. אני מכירה בתוכי את התחושות שהיא מנסה לדבר עליהן.
כשג'ני הגיעה באותו ערב לראות אותי, היא הייתה נרגשת. כבר שנה בערך שאנחנו עובדות יחד על תהליך היציאה שלה מהארון מול משפחתה. לאחר שנה כואבת ומלאת חרדות סוף סוף היא עשתה זאת. היא מתיישבת מולי בחיוך נרגש ומשתפת בתחושת ההקלה וההתרגשות שהיא חווה.  אני שומעת אותה. אני מקשיבה לה. אני רוצה להיות איתה שם אבל בו בזמן חשה את ההתנגדות בתוכי. אני לא שם עכשיו. אני עייפה. אני מרגישה שלהיפתח כל כולי אליה יעלה במחיר של נטישה עצמית וניתוק. אני שומעת אותה ומרגישה את ההקלה שלה,  אבל לא מצליחה לגעת בתחושה דומה בתוכי. אני מוותרת על הנסיון להיות אותנטית וכל כולי שם. אני בוחרת לשמור על נפרדות מסוימת ולהיות עבורה מבחוץ. אני שמחה עבורה, גאה בה ואף אומרת לה זאת. אני משתמשת בהתערבויות טיפוליות שמאפשרות לג'ני לחוש את הנוכחות שלי, אך באותו זמן מודעת לכך שאני לא לגמרי איתה שם. אני מרגישה קצת זייפנית. קצת כמו שחקנית שיודעת את התנועות והאינטונציות של הטקסט בעל פה. לרגע אני מרשה לעצמי להפסיק עם ההלקאה העצמית והאשמה המוכרת כל כך ולהיות אנושית. פשוט להיות.
אני חושבת שאולי להשתמש לפעמים בבצל יכול להיות תחליף טוב כשאין מקום לבכי משלנו. כשמסיבה זו או אחרת אני בוחרת שלא להביא את החלקים שפחות נוחים לי כרגע. ואולי הבחירה להיות אנושית ומתוך כך להתמקם רק בתפקיד היא בחירה שגם מכבדת את האחר שיושב מולי?

מה שבטוח שלהפיץ סרטון שמתעד בצל שבוכה במקומנו הוא לא רעיון כל כך טוב.  

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה